יצירה של תקדימים פוליטיים כאקט של ניווט בין סקילה וכריבדיס (בעקבות מירב ארלוזרוב על ״הכישלון״ של איילת שקד)

אני לא מסכים עם ההערות היותר נורמטיביות שכלולות בו, וגם לא עד הסוף משוכנע (בשלב זה) שהפרשנות המוצעת לאירועים שהוא מתאר היא היחידה האפשרית, אולם הטור הזה שטוען שהשרה שקד למעשה נכשלה בניסיון שלה לכרסם בצורה משמעותית בכלל הלא כתוב המגן על עצמאותו של הייעוץ המשפטי לממשלה הוא טור סופר מועיל ומעניין (כרגיל אצל מירב ארלוזרוב). הוא גם מראה יפה מספר מכניזמים אפשריים שמשפיעים על היווצרות או אי היווצרות של תקדימים פוליטיים חוקתיים שמשנים מכללים בלתי כתובים שנהגו בעבר, כמו התקדים שניסתה השרה שקד ליצור בקשר עם הכלל בדבר מעמדו העצמאי של היועץ המשפטי לממשלה.

חלק מן המכניזמים קשורים לעובדה שהיתה בסופו של דבר תגובה נגדית יחסית חזקה ואגרסיבית כלפי המהלך של השרה שקד, בין היתר מצד היועץ המשפטי לממשלה, אשר הפנים היטב, גם אם באיחור מה, מה המשמעות של שתיקה או עמימות במקרה זה (לפירוט נוסף בדבר החשיבות של סוג התגובה ועצימותה ראו הפוסט שלי כאן).

חלק אחר קשור לעובדה שלמרות שהשרה שקד מתנהלת בדרך כלל בצורה פוליטית מתוחכמת מאוד, במקרה זה היא דווקא הפגינה חוסר כישרון פוליטי משווע ונכנעה לחמימות מוח (ורוח), בין שלה עצמה ובין של יועציה הנאמנים בלשכתה או בארגונים חיצוניים שונים כמו ארגון קהלת (שנראים — אם יורשה לי רגע של ״פסיכולוגיה בגרוש״ — חמומי מוח באופן כללי).

אכן, כפי שמציעה ארלוזרוב, לא מן הנמנע שהעקשנות של השרה לקחת את המאבק נגד זילבר עד הסוף במקרה זה גרמה לה להצטייר בצורה מצחיקה והציגה את המאבק שלה כמגוחך, בין היתר משום שהיא התייצבה לדיון בעניין שלא הבינה בו בעצם כלום; משום שהוועדה הפרלמנטרית שבפניה היא הופיעה הינה ככלל לעומתית כלפיה (בין היתר מאחר שהיא מובלת על ידי מפלגה מהאופוזיציה ובשל כך שפועלה במושבים האחרונים של הכנסת משמיע, בניגוד לשקד, תמיכה בעצמאות של הפקידות הציבורית); ומשום שהיא הגיבה באופן מופרז לאמירות סופר טכניות וצרות שהציגה המשנה ליועץ זילבר בדיון על רפורמה בענף החלב. במצב דברים זה, כל הסיפור נראה, כמו שמדגישה ארלוזרוב, לא יותר מאשר בזבוז זמן מיניסטראלי — שהשרה שקד  כל כך משתדלת להדגיש בהקשרים שונים כמה הוא צריך להיות יקר ואפקטיבי (בהדגישה משילות, ממשלה קטנה וכיו״ב) — ורק הוביל להזדמנויות משמעותיות יותר להצגת התיזות של המתנגדים למהלכים שאותם השרה מבקשת להוביל.

יש כמובן גם אינטראקציה בין סוגי המכניזמים, כפי שמרמזת ארלוזרוב בצדק: אלמלא ההקצנה בעמדה של השרה שקד במקרה זה, בהחלט ייתכן שהיועץ המשפטי לממשלה היה בעצמו מגיב בצורה יותר נרפית ולא עומד על רגליו האחוריות כפי שהוא אכן עמד (יש לנו סיבות טובות ממקרים קודמים להאמין שזה אכן המצב).

כל זה הוא כמובן מעניין ברמה הפרטנית של העניין עצמו. אולם מה הלקח בר ההכללה מכל זה למקרים נוספים שבהם נראה ניסיון לייצר תקדימים פוליטיים שמבקשים לשנות את כללי המשחק?

לקח ראשון הוא כמובן שיש בכל הסיפור של ניסיון ליצור תקדימים וסטייה מכללים בלתי כתובים הרבה חשיבות לאלמנט המזל וחשיבות לקונטקסט. אבל מעבר לכך, לקח אפשרי נוסף מן העניין שיש משהו בדינמיקה של תקדימים פוליטיים ויצירתם (או שינויים) שמצריך במקרים רבים את הכישרון הנדיר של לדעת לנווט בין סקילה לכריבדיס. כלומר, שמי שמבקש ליצור תקדימים פוליטיים חדשים נדרש מצד אחד להיות אגרסיבי מספיק בניסיון שלו להפר את הכללים הבלתי כתובים הקיימים; אבל מצד שני האגרסיביות בהקשר זה צריכה גם להיות באותה הנשימה מוגבלת ומרוסנת. זאת, על מנת שלא לעורר תגובת נגד חזקה יותר מידי ומשום שהקונטקסט עלול לצייר את האגרסיביות כבלתי אמינה או את הנוקט בה כבלתי כשיר (במובן של incompetent).

מהיבט זה, השרה שקד הצליחה להביס את המפלצת סקילה אבל נפלה ישר למלתעותיה של הכריבדיס.

נוכח כשרונה הפוליטי הרב של השרה שקד שאותו היא הוכיחה ביותר מהזדמנות אחת, לא מן הנמנע שהיא תלמד מהר את הלקח ותיישם אותו בעתיד. מה שיהיה מעניין לראות הוא האם מי שמבקש להתנגד לה יפעל אף הוא באופן דומה ויפנים את הדרוש הפנמה. זאת, כדי להבטיח שכריבדיס תמיד תחכה לשרה שקד בצעדים הבאים.