לביקורת על הצעת החוק בדבר מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה (שעליה עמדתי בטור קודם כאן) מצטרף גם הטור הזה ב״הארץ״ אשר פורסם בחודש נובמבר ואשר חוזר שוב לסירקולציה מודגשת אחרי שהצעת החוק עברה קריאה ראשונה בימים האחרונים. ולמרות שזה טור יחיד שהוא כשלעצמו ובקריאה ראשונה לא נראה מרגש במיוחד, עיון בו ובחינה יותר מעמיקה שלו מעלים בעיניי שאלות יותר כלליות שנדמה לי שראוי לחדד.
הפואנטה של הטור היא שהבעיה בהצעת החוק שנועדה, כידוע, להגביר את מעורבותו של השר במינוי יועץ משפטי למשרד שהוא עומד בראשותו איננה נובעת מכך שהשר (בהכרח) יהיה בעל כוונות רעות וירצה לקבל חוות דעת משפטיות מוטות מאותו יועץ. הטור מוכן להניח (בצורה מרעננת, צריך להגיד) שיש שרים שירצו לקבל חוות דעת ״נייטראליות״ ומקצועיות כך שאין מקום, כמו שעושים חלק מן המבקרים, להטיל ספק ביושרם של שרים באורח כמו-אוטומטי. חלף זאת הטור מזהה את הבעיה בהצעת החוק במקום אחר: בכך שמודל המינוי החדש שמוצע בהצעה עתיד להקשות על יועץ משפטי לפעול באופן ״אובייקטיבי״ ולהפיק חוות דעת נייטראליות, גם אם כל הצדדים המעורבים מלאים בכוונות טובות.
לצורך ביסוס הטענה בהקשר זה כותב הטור מגייס לא פחות מאשר מחקרים פסיכולוגיים שהצביעו על קיומה של הטיה במצבים של תלות בין מי שמתבקש למסור עמדה ובין מי שמקבל את אותה העמדה, במובן זה שהראשון צפוי להביע עמדה שמשרתת את האינטרסים של מי שהוא תלוי בו. הטיה זו, כך מדגיש הטור, מתקיימת גם ללא שליטה או ״מודעות פעילה״ של מי שמתבקש למסור את העמדה. ברגע חשוב מבחינת הטור, הכותב שלו אף מציין ניסוי ספציפי שבעריכתו הוא השתתף ואשר מחזק את אותה המסקנה: הניסוי מצא שאנשים שמשתתפים בניסויים תמורת תשלום ואשר נמסר להם שאופן התפקוד שלהם באותו הניסוי עשוי להשליך על הבחירה בהם להשתתף בניסויים עתידיים הגיבו באורח מוטה בהשוואה למשתתפים אחרים בניסוי שלא נמסר להם מידע זהה. אדרבה, אותם משתתפים שקיבלו את המידע בהקשר זה התנהלו בצורה מוטה גם כשהתגמול מהשתתפות בניסוי היה מזערי ביותר — דולר 1 בלבד.
לטענת כותב הטור המסקנות ממחקרים אלה חלות גם לגבי ההקשר של הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה ואף ביתר שאת, בהינתן העובדה שתשובות משפטיות הן לא מן הסוג של ״כן ולא״ ויש בהן הרבה שטח אפור (כנראה בשונה ממה שקורה בניסויים, אם כי הטור לא מספק על כך מידע). על רקע כל אלה מציע כותב הטור כי באופן כללי יש לשמור על ״מקסימום מרחק״ או ״העדר זיקה״ בין היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ובין השרים וכי מטעמים אלה הצעת החוק היא ככל הנראה איננה ראויה.
לא קראתי את הניסויים הספציפיים וכל מה שאני מסתמך עליו הוא מה שכתוב בטור וידיעה כללית מצריכה עצמאית שלי את הספרות הרלוונטית. אבל נראה לי שהטור האמור מהווה מקרה מבחן מובהק של שימוש בעייתי בתוצרי מחקר אקדמי לתחום המדיניות — כלומר מקרה של cheap science, junk policy. הטור נראה לי גם משקף פגם סימפטומי בסוג השיח הביקורתי שמתנהל היום בציבור, באקדמיה ובעיתונות נגד מדיניות הממשלה, ואשר דומני שיהיה מועיל להתחיל לתאר אותו ולאבחן אותו בצורה ברורה, כמו שאני מנסה לעשות באופן ראשוני בהמשך הדברים.
נתחיל בזה שלפחות ממה שמתואר בטור, ספק ממשי מה התועלת במידע הכביכול ״אקדמי״ שמדווח בו. את מישהו זה באמת מפתיע כמו שהטור מבשר שתלות בין אנשים, באופן כללי ובפרט בהקשר של יחסי עובד/מעביד, יוצרת אפשרות או סיכון להטיה? מה הניסוי באמת מחדש לנו בהקשר הרלוונטי לדיון, מלבד לציין עובדות שכל בר דעת שעוסק מעת לעת בראייה רפלקטיבית על החיים עצמם פחות או יותר מודע שקיימות בעולם? במובן זה נדמה לי שהטור עושה משהו ששייך לעולם הטקטיקות שהספרות ההתנהגותית (שבשמה, באופן אירוני משהו, הטור עצמו מבקש לדבר) מכנה self presentation, כלומר טקטיקות ייצוגיות שונות שמטרתן העיקרית היא לזכות באהדה או בשיווי מראה רציני ו״מבין עניין״ של הדוברים, כמו name dropping או humblebragging (ואשר עשויות להיות להן דווקא התוצאות ההפוכות).*
אכן, הניסוי שכותב הטור מדווח עליו ושבעריכתו הוא השתתף אמנם מחדד שה״הטיה״ קיימת גם אם התגמול מיחסי התלות הוא נמוך (דולר 1 בלבד) ובמובן זה הוא לכאורה מחדש משום שהוא נותן מעין כימות גס של ההטיה ומדגיש שהיא לכאורה משמעותית. אבל כאן מתחדדת בעיה נוספת ומרכזית בטור שממחישה את החשש שיש פה לא יותר מאשר משהו דומה ל-self presentation. והבעיה היא שהאנלוגיה בין הניסוי עצמו ובין תחום המדיניות שעליו מבקשים ללמוד היא במקרה הטוב, קלושה.
האם משתתפי ניסויים דומים ליועצים משפטיים למשרדי ממשלה? קשה לראות איפה הדמיון הרלוונטי. אם לציין רק הבדל משמעותי אחד — סיפוק חוות דעת מוטות על ידי יועץ משפטי חשוף לעלויות מוניטין משמעותיות, כלומר לסנקציות מתוך קהילות עורכי הדין בעולם המעשה והאקדמיה שעשויים לשפוט לחומרה יועץ משפטי שנתפש בעיניהם כמי שפועל בצורה מוטה ואשר מאפשר לשר לפעול באופן משוחרר מכבלים משפטיים מקובלים. הפוטנציאל לעלויות מוניטין כאלה אינו קיים כמעט שעה שמדובר במשתתפי ניסויים אנונימיים לרוב שאינם חלק מפרופסיה ברורה, מה שהופך את הקבוצות שביניהן מתבצעת ההשוואה לקבוצות שהשוני ביניהן הוא, כפי שמשפטנים אוהבים להגיד, רלוונטי ומשמעותי לנושאים שבהם עוסק הטור ולא לבלתי רלוונטי או לזניח כמו שכותב הטור (במשתמע) מניח.
אם לא די בכל הפגמים הללו בלוגיקה של הטור אז אפשר לציין שהטור גם חוטא — אפילו במסקנות הלכאורה טנטטיביות שלו — בביטחון יתר ובהתמקדות צרת עין ובלתי מתוחכמת רק באפקט אפשרי אחד של הצעת החוק. אכן, אין לכחד כי קיים חשש שקיומם של יחסי תלות ייצרו הטיות שונות אצל מי שמספק עמדה או חוות דעת למי שהוא תלוי בו. זה נראה, כאמור, אינטואיטיבי וברור. אבל לפני שקופצים מזיהוי סיכון פלוני להמלצת מדיניות אלמונית, ובענייננו — בין קיומו של סיכון להטיה אצל היועץ המשפטי למשרד להמלצה טנטטיבית שצריך לשמור על ״מקסימום מרחק״ או ״העדר זיקה״ בין היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ובין השרים — חשוב לבחון קודם כל האם אין סיכונים בכיוון הנגדי או האם התועלת שעשויה להיות צפויה מן המהלך שקולה לנזקים הצפויים ממנו. כפי שפירטתי בטור קודם, אלברט הירשמן קרא לעמדה כזו שערה לכל הסיכונים והתועלות האפשריות מהצעות מדיניות ומשקללת אותם במאזן שקול ״עמדה בוגרת״. ואכן הטור הנוכחי אפילו לא מתאמץ לאמץ עמדה בוגרת כזו. בין היתר, הוא איננו מתמודד למשל עם קיומם של אפקטים נוגדים שעשויים לנבוע מהצעת החוק ואשר מחסנים מפני האפקטים השליליים שיכולים להיות לה או שמייצרים אפקט חיובי מבחינת שיקולים אחרים שלמי שחושש מהצעת החוק אכפת מהם (באופן שמסבך כל טענה לפיה המלצת המדיניות הרלוונטית צריכה להיות נגד הצעת החוק).
מטעמים שפירטתי בעבר, אני בעצמי מתלבט לגבי העמדה הנכונה לגבי הצעת החוק וגם היססתי לא מעט לפני שכתבתי את מה שכתבתי פה, מחשש שבדרך כזו או אחרת ייעשה שימוש אסטרטגי במה שכתבתי כדי לבסס תמיכה בלתי מסויגת בהצעה. אבל בסופו של יום החלטתי לכתוב בראש ובראשונה משום שנראה לי חשוב לקרוא על (מלשון to call on כמו שאני כותב בכותרת) מקרים של שימוש בעייתי בעבודה אקדמית כדי לבסס טענת מדיניות החלטית — self presentation שאינו תורם לדיון מדיניות שקול ואחראי.
אך יש לי גם סיבה נוספת ואשר עליה רמזתי כבר קודם: ככל שעובר הזמן ואני צורך עוד ועוד עיתונות ודברי אקדמיה בישראל נדמה לי שהטור הזה משקף תופעה יותר רחבה ושהטור הוא לא אנומלי אלא סימפטומטי ועקבי — כלומר משקף דרך חשיבה וביקורת או שיח שכיחים שנוקט בהם בגרסאות שונות מי שרואה בעצמו כמשתייך למחנה פוליטי, אידיאולוגי, חוקתי (או איך שתרצו לקרוא לזה) המתנגד לממשלה הנוכחית ולמדיניות שהיא מקדמת. כדי לתת לכל זה שם קליט אני מציע לקרוא לשיח או התופעה שאני מנסה להצביע עליה כאן ״דוקטרינת יועז״, וזאת על שם העיתונאי והיועץ המשפטי של התנועה לטוהר המידות, יובל יועז, אשר בנוסף לעובדה שהוא עצמו אוהב לעשות שימוש במושגים כמו ״דוקטרינה״ (כך שאולי מגיע לו לקבל דוקטרינה גם על שמו), אני נוטה לחשוב שהוא גם ככל הנראה האקזמפלר הכי ברור של השיח הזה ואשר מדגים כמעט את כל מאפייניו.
אז מהי אותה ״דוקטרינת יועז״? מהם מאפייניה?
בעקבות כל מה שאמרתי קודם, הטור הנוכחי ממחיש לנו שמאפיין אפשרי אחד של אותו השיח הוא קודם כל (*) שימוש במחקרים אקדמיים בטקטיקה בעייתית של self presentation.
כמו כן, בקפיצה שעליה נסמך הטור בין זיהוי סיכון פוטנציאלי (הטייה) לבין המלצת מדיניות החלטית שמטרתה לחסן מפני הסיכון בכל מחיר (יצירת ״מקסימום מרחק״) הטור הנוכחי ממחיש, בעיניי, מאפיין נוסף של השיח והוא (*) השמעת טענות שהנחת הבסיס (הבלתי-מבוססת) שלהם היא שמכל מהלך שמקדם המחנה הנגדי צפוי להתרחש באופן קרוב לוודאי ה-worst case scenario (בתורת קבלת החלטות מכנים חשיבה כזו maximin או minimax ומיוחסות לה אינספור פתולוגיות).
אך מה לגבי מאפיינים נוספים? בימים הקרובים אני מקווה למצוא זמן לכתוב על עוד כמה מאפיינים ששייכים למשפחת המהלכים והשיטות שמרכיבים את מה שאני מכנה לצורך העניין דוקטרינת יועז.** אך פטור בלא כלום אי אפשר, ומבלי למצות הנה כמה מאפיינים שנראים לי בשלב הנוכחי של החשיבה שלי כמאפיינים עיקריים ושאליהם אני מקווה, כאמור, לצלול יותר בהרחבה בהמשך:
(*) נטייה לרטוריקה אפוקליפטית או היסטרית (זה חופף חלקית את המאפיין האחר שעליו עמדתי קודם, של ה-worst case scenario או ה-maximin, אבל גם רחב ושונה ממנו).
(*) ייחוס כוונות פסולות, אינטרסנטיות ונבלות (knavery) ביתר קלות לכל מי ששייך למחנה הנגדי (זו אחת האקסיומות שמיוחסות לדיוויד יום שאמר כי בעניינים של חשיבה על ממשל ופוליטיקה ״every man ought to be supposed a knave, and to have no other end, in all his actions, than private interest״).
(*) הצגת העמדות של המחנה השני בצורה בלתי מדויקת או לא הוגנת.
(*) משפטיזציה — מציאת פסול משפטי בכל התנהלות של המחנה השני או לפחות שיח שבו הנימוקים המשפטיים מקבלים פוקוס משמעותי.
(*) מיתולוגיזציה של העבר וערגה לימים שכביכול פסו מן העולם.**
כאמור, מדובר ברשימה חלקית שאני עוד מגבש ושעליה אני מקווה לכתוב עוד. המטרה הצנועה שלי כאן היא קודם כל להצביע על כך שנדמה לי שהגענו לשלב שבו אפשר לראות ולזהות את ״התופעה״, את ״דוקטרינת יועז״, כמשפחה של תרגילים ומהלכים שננקטים באופן סיסטמטי על ידי מי שאפשר בכלליות לכנות אותו כמחנה האופוזיציה למדיניות הממשלה הנוכחית בעידן שנראה לי נכון לתאר כעידן ״בין משטרי״ (לניסיון שלי להציג את הפואנטה הזו ראו כאן, למרות שמדובר למעשה בתימה פרוגרמטית שאליה אני שב וחוזר במישרין ובעקיפין בהרבה מהפוסטים שלי בבלוג – למשל: כאן, כאן וכאן).
באופן יותר משתמע, ההצעה המובלעת שלי אשר עולה מהאופן שבו אני מציג את הדברים היא שאף שלדוקטרינת יועז עשויים להיות יתרונות שונים, יש לה מחירים משמעותיים וחולשות אינהרנטיות. כך, למשל, אף שהרטוריקה ההיסטרית של הדוקטרינה עשויה לתמרץ מובילזציה ואנרגיה פוליטית בין היתר משום שהיא קליטה ומתלהמת וככזו ויכולה לספק סיגנלים ו״כללי אצבע״ לאנשים שפחות מיודעים בנבכי הפוליטיקה היומיומית ומורכבותיה, היא בסופו של יום מספקת בסיס אינטלקטואלי שטחי ורעוע, עלולה להיות מזיקה (to backfire) ומחמיצה דיון אסטרטגי מושכל ביתרונות שיכולים להיות למחנה שבשמו היא מדברת בעידן הבין משטרי שבו אנחנו (לדעתי) חיים.
אכן, בסיכומו של דבר, ספק אם ״דוקטרינת יועז״ עצמה עומדת במבחן ״העמדה הבוגרת״ שצריך להנחות את כל מי שמבקש ליטול חלק בפוליטיקה בת ימינו. כמו שהביקורת הספציפית של כותב הטור על הצעת החוק על מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה לא מצליחה ולא מנסה לספק ״עמדה בוגרת״ ברמה של סדר-ראשון (כלומר ברמה שבוחנת את הצעת החוק עצמה), כך ״דוקטרינת יועז״ ככלי פוליטי נכשלת (ככל הנראה) להיות בוגרת ברמה האסטרטגית או הפרוגרמטית מסדר שני (כלומר ברמה שבוחנת את הגישה הפוליטית שצריך לאמץ על כל ההצעות הפוליטיות במכלול).
בשורה התחתונה, דומני שאנחנו צריכים דוקטרינה אחרת, לא-יועזית, ויפה שעה אחת קודם.***
על כל זה ועוד, אני מקווה, בפוסט הבא. בינתיים אני מאוד אשמח לשמוע מאחרים אם הם מסכימים איתי לגבי התיאור שלי או על הצעות למאפיינים נוספים שכלולים בתוך ״דוקטרינת יועז״.
—
* נקודה שהיא יותר inside baseball אבל קשורה למה שאמרתי קודם היא שהתוצאות של הניסוי שבו השתתף כותב הטור אינן מפתיעות או מחדשות משום שלאותה מסקנה עצמה — של קיום ״הטיה״ או אובדן ״אובייקטיביות״ — ניתן להגיע בכלים לא ניסויים של ניתוח ״מודלי״ רגיל. כפי שציינתי באותו טור קודם שאני שב ומפנה אליו לאורך הפוסט הנוכחי, קבלת עמדה ״מוטה״ יכולה להיות תוצאה של פערי המידע בין הצדדים ושל ״אחריותיות יתר״, במסגרתה העובד יחשוש מלחוות דעה כנה בפני מעבידו אם אותה דעה איננה מתיישבת עם ההעדפות של המעביד ואם המעביד יכול ״להעניש״ בקלות רבה יותר את העובד (למשל באמצעות שליטה יותר גדולה במינויים, כפי שמוצע בהצעת החוק). אמת, הטור, והניסויים שעליהם הוא מסתמך, מראים לנו שההטיה בהקשר זה עשויה להיות ״בלתי מודעת״ בעוד שהמודל מראה לנו אפשרות של הטיה אסטרטגית שנובעת מאבדן התמריצים לומר דברים בלתי מוטים או נייטראליים. מדובר אם כן במכניזמים שונים. אבל מבחינת האפקטים שלהם בעולם עצמו, הדברים זהים ואולי אפילו יותר חמורים על פי הניתוח המודלי — משום שאת בעיית ההטיה אפשר לכאורה לפתור באמצעות כלים של ״תשומת לב״ שעליהם הספרות ההתנהגותית הרחיבה לא מעט בעוד שאת בעיית התמריצים קשה לתקן בעלויות זהות שהן ככלל נמוכותֿ.
** טור נוסף שפורסם אך לאחרונה מפי גורם המשוייך (כמו כותב הטור שאליו אני מתייחס בתחילת הפוסט) למכון הישראלי לדמוקרטיה ואשר עוסק גם הוא בהצעת החוק על מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ממחיש בעיניי לפחות שלושה מתוך ארבעה מן המאפיינים הללו.
*** כמובן שבכל מה שציינתי אין לומר שהשיח של ״הצד השני״ חף מבעיות או שהבעיות שבהן המחנה האחר נוקט ושאני מתאר (חלקית) כאן הן חמורות יותר. בכלל לא וחטאיו של השיח של המחנה השני אף הם רבים וקשים. אם מהדברים שלי עולה חוסר סימטריה, היא נובעת מהעניין שלי לשפר עמדות של חברים ולא של אויבים או מלוגיקה של tough love.
The Long March 