שטיין > סולברג > מינץ? (בעקבות החלטות הפסילה)

עוד לפני שמפורסמים הנימוקים בעניין החלטות העליון מאתמול לגבי ההתמודדות בבחירות של כסיף, בן ארי, בן גביר ורשימת בל״ד, אפשר להצביע על 3 נקודות מעניינות שכדאי לחשוב עליהן כבר עכשיו:

1. הרבה מהתגובות להחלטות מן הצד של הימין המפה הפוליטית מתמקדות בהטיה שמשתקפת כביכול בהחלטה בעניין כסיף ובל״ד מצד אחד (שאושרו להתמודד) ובין בן ארי מצד שני (שנפסל). כל זה מניח כמובן שההחלטות בשני העניינים קשורות ומשליכות זו על זו באופן בלתי נמנע. אבל כשחושבים על זה פעם נוספת, ההנחה הזו לא נראית מובנת מאליה. הרי לכאורה לא עמד בפני בית המשפט מכשול טכני לפצל את הדיונים ולהכריע בסוגיות בנפרד. יתירה מזו: אפשר היה אפילו לרענן ולשנות (קצת) את ההרכבים בין כל מקרה על מנת להימנע ממראית עין שהעניינים קשורים.

האם כך אולי היה צריך לנהוג בית המשפט שעה שהוא צפה שבדמיון הפוליטי והציבורי ייערך הקשר בין הסוגיות, באופן שכביכול יקשה על הצגת ההחלטה כ״מקצועית-משפטית״ ולא פוליטית? 

כמובן שתהייה על האפשרות הזו מעלה שהיא עצמה קשה. לא בטוח למשל שכל פיצול או הבחנה היה היו מונעים את החיבור או הקישור הפוליטי שמחנה הימין עושה בין העניינים. הרי אם התוצאה היתה זהה לגמרי האינטרס הפוליטי לקשור היה עדיין שריר וקיים, לא משנה כמה פיצולים נעשו.

כמו כן, לא ברור שבפני בית המשפט במקרה זה האופציות הרלוונטיות. אחרי הכל חלו כאן אילוצי זמן שלא אפשרו יותר מידי משחקים ופיצולים. בנוסף, הנורמות בדבר זהות השופטים החברים בהרכבים בסוגיות מעין אלה — נורמות שמכתיבות שהחברים בהם יהיו השופטים הבכירים והלאה לפי סדר של בכירות — אף הן הקשו על האפשרות לעשות כל מיני ערבובים יצירתיים. גם בהנחה שהנורמות הללו הן גמישות (וזו הנחה סבירה שכן הן לא כתובות עלי ספר ולנשיאה יש שיקול דעת), לא בטוח שהיה מקום להגמיש אותן בנסיבות הנוכחיות מאחר שהיה בכך אולי לחשוף את בית המשפט לטענות פוליטיזציה אחרות.

כל זה כמובן מחדד כמה דלים הכלים שעומדים בפני בית המשפט להתמודד עם סיטואציות כאלה שבהן הוא עתיד להכריע באופן אולי בלתי סימטרי פוליטי (לדיון דומה בהקשר אחר, ראו כאן). הצד השני של המטבע הוא כמובן שהסיפור פה חושף אסטרטגיה אפקטיבית של הימין לחתור תחת הלגיטימציה של בית המשפט ולפגוע בה — להמשיך לקשור בין עניינים משפטיים שיש סבירות גבוהה שיוכרעו בצורה פוליטית אסימטרית.

2. עד כאן ראינו שכנראה לא ניתן היה לבטל את הקישור בין עניינם של בן ארי ובן גביר מצד אחד ובין בל״ד ועופר כסיף מצד שני. שאלה נוספת שעולה היא באיזה אופן הקישור הזה השליך על ההצבעה של השופטים, ובעיקר על השופטים מינץ וסולברג שאימצו גישות שונות לסוגיה. האם יכול להיות שההצבעה של השופטים מינץ וסולברג היא תגובה לאופן ההצבעה של השופטים האחרים בהרכב? אכן, בהינתן העובדה שחברי ההרכב האחרים הגיעו למסקנה שהמועמד היחיד שראוי לא להתמודד בבחירות הוא בן ארי, אפשר לחשוב אולי שמה שהניע את סולברג ומינץ להצביע כפי שהם הצביעו זה הרצון להימנע מחוסר הסימטריה הפוליטי. אם זה המצב, אז התגובות השונות של כל אחד מהם היא מעניינת. השופט מינץ בחר למעשה להשיג סימטריה במסלול של פסילה כללית, ratcheting down — אם מי שמייצג צד פוליטי אחד של המפה נפסל (בן ארי) כך ראוי לעשות גם למי שמייצגים את הצד הפוליטי הנגדי (כסיף ובל״ד). השופט סולברג לעומת זאת בחר להשיג סימטריה במסלול של אישור כללי, ratcheting up — כלומר שאף גורם לא ייפסל מלרוץ (ובפרט בן ארי).

כמובן שההשלכות הפוליטיות והערכיות של כל אחד מן המסלולים הוא שונה. במיוחד נראה שהעמדה של השופט מינץ עשויה להיתפס כגישה מאכזבת לקהלים ממחנה הימין; עובדה שצריכה להיות מעניינת משום שמינץ, בשונה מסולברג, הוא מינוי של השרה שקד. למה מאכזבת? ובכן משום שדרך אחת לקרוא את העמדה של השופט מינץ היא שהוא מוכן בקלות גדולה יחסית להקריב את הזכות לבחור ולהיבחר ושבהחליטו לפסול בצורה כל כך רחבה הוא למעשה משדר מסר לפיו הדמוקרטיה הישראלית היא שברירית הרבה יותר ממה שנוח למחנה הימין להודות. בנוסף, העמדה של השופט מינץ באמת מגבילה יותר מבחינת החירות של הימין להתמודד בבחירות ולנסות להביא להגשמת הפלטפורמות הפוליטיות שלו בספירה הציבורית. ויתירה מזו: העמדה של השופט מינץ גם נראית ״וותרנית״ מידי, מוכנה לקפד את ראשה יותר מידי בפני מחנה השמאל, בכך שהוא פשוט מתיר לפסול את כולם.

העמדה של השופט סולברג חפה מכל המאפיינים הללו. היא מתירנית יותר ביחס לזכות לבחור ולהיבחר, משדרת חוסן דמוקרטי בישראל, ומאפשרת לקצה הימין במה להתמודד צד אל צד מול גורמי הקצה של השמאל. אלא שכאמור, השופט סולברג הוא ממש לא מינוי של השרה שקד. 

שימו לב אבל גם שהשופט סולברג לא נתן לימין את החלום הרטוב שלו בפרשה הזו: פסילה של כסיף ובל״ד בצד אישור של בן ארי. כל מה שהשופט סולברג עושה זה ליטול את העוקץ מטענת חוסר הסימטריה.

אני תוהה אם ההבדלים בין השופטים מינץ וסולברג כפי שהתגלו בפרשה זו יכולים להיות בעלי תחולה רחבה יותר. בפרט אני תוהה אם השופט מינץ אכן נמשך למודל פחות ״גבה קומה״ מהמודל שאליו נמשכים בינתיים שופטים כמו סולברג ושטיין, בנסיון שלהם להביא לשינוי הדינמיקה השיפוטית בבית המשפט וליישם את תפישת העולם הפרטנית שלהם. אכן, לא מן הנמנע שבתוך ה״מחנה השמרני״ כביכול יש הבדלים וגוונים: שטיין בקו אחד של גבהות קומה, אחריו בא סולברג, ובסוף מינץ. כמובן שיש שאלה לגבי איך היה מצביע השופט שטיין והאם הוא היה נכון לתת לימין את ״החלום הרטוב״ שהשופט סולברג סירב לתת לו. יש סיבות להאמין שלא, כפי שטענתי בעבר לגבי ההטיה הליברלית שלו, מה שכמובן מראה שוב כמה הישגי הימין במערכת המשפט צנועים הם (גם אם עדיין מעניינים). 

3. הרבה מבקרים את ההחלטה לא לפרסם נימוקים או לפחות לדחות למועד לא ידוע את פרסומם. יש בסוגיה הזו פנים לכאן ולכאן. כבר עמדתי בהזדמנות אחרת על כך שההנחה שאפשר לפרסם מהר החלטות מתעלמת מהמורכבות של מוסד ההנמקה, והדברים נראים יפים בעיניי — אולי ביתר שאת — גם למקרה הנוכחי. בכלל, לא ברור אם הדחייה תהיה כל כך ארוכה כמו שכולם מניחים; אולי הנימוקים דווקא יפורסמו מהר יחסית בניגוד לכל התחזיות.

בכל אופן, לא מן הנמנע שהסיבה לעיכוב בפרסום הנימוקים כרוכה במשהו שהזכרתי בנקודה הראשונה, והוא האילוצים הרבים המוטלים בפני בית המשפט בעידן הנוכחי שבו הוא מצוי בין הפטיש לסדן. אכן, דחיית הנימוקים יכולה להיות סימפטום נוסף לצורך להעביר כל דבר ודבר שכותב בית המשפט בשורה ארוכה של מסננות ובקרות, לוודא שלא נכתב שום דבר שיכול להרגיז או לעצבן יותר מן הצורך איזה מבין המחנות הניצים שצופים בבית המשפט. הרי קשה להכחיש שאנחנו מצויים בעידן פוליטי שבית המשפט מתנהג בצורה יותר זהירה והססנית, לפחות בחלק מן ההקשרים. בין היתר בשל כך הטענה כאילו מה שעושה בית המשפט עכשיו הוא תקדים בעייתי מבחינת העבר, צריכה להילקח בזהירות שכן אין להשוות בין בית המשפט של אז להיום מבחינת הסביבה הפוליטית בה הוא פועל.