ניתוח פסיכואנליטי של חוק הלאום

קריאה של כתב העתירה של ארגון עדאלה על חוקתיותו של מה שמכונה ״חוק הלאום״ מחזקת אצלי את המסקנה שדרך פרודוקטיבית לחשוב על כל הפרשה, לרבות בהיבטים החוקתיים שלה, יכולה להיות באמצעות יישום כלים פסיכואנליטיים. עם כל ההסתייגויות שקשורות בזה שאני לא פסיכולוג או פסיכואנליטיקן ושזהו גם לא תחום המומחיות שלי, להלן ניסיון להצביע על דרך אחת (וראשונית) לראות למה יש לפרספקטיבה הפסיכואנליטית מה להציע לדיון, בתקווה שאולי מישהו שמבין יותר ממני בנושא ירים את הכפפה וישלים את המחשבה (או יצביע על פגמים בה).

בכתב העתירה ארגון עדאלה מנסה לאפיין את סוג הפגיעה או הנזק שנגרמים לאוכלוסיה הפלסטינית/ערבית במדינת ישראל כתוצאה מחוק הלאום. בהקשר זה כתב העתירה נסמך באופן חזק על תיאוריות אמנה חברתית מבית מדרשו של ג׳ון רולס וכן מכתיבה של פרופ׳ פרנק מייקלמן (Frank Michelman) אשר שיכלל את התיאוריה של רולס. הטענה של עדאלה היא שחוק הלאום סוטה מן האמנה החברתית הראויה לחברות צודקות. עוד טוען ארגון עדאלה שמאחר שחוק הלאום הוא חוק חוקתי ומאחר שסמכותו של בעל ״הסמכות המכוננת״ מוגבלת לכתיבת חוקות שנשארות בתוך ספקטרום שאפשר להגיד עליו שהוא עולה בקנה אחד עם אמנה חברתית צודקת, דינו של אותו החוק הוא לפסילה במסגרת דוקטרינת התיקון החוקתי הלא חוקתי. כפי שלמשל נכתב בפסקאות שאותן מצטט עו״ד פאדי חורי מעדאלה אשר גם היה שותף לכתיבת העתירה:

״חוק יסוד הלאום דוגל בגישה… המעגנת את הזהות החוקתית של המשטר בהתאם לזהות האוכלוסייה היהודית תוך שלילת ייצוגה של האוכלוסייה הפלסטינית במדינה, שהינה אוכלוסייה ילידית. עיגון מדיר כאמור של הזהות החוקתית של המדינה מייצר חוסר-לגיטימציה למשטר החוקתי והפוליטי כולו.

[] יוצא אפוא כי בעוד שהלגיטימציה של סמכותה המכוננת של הכנסת נשענת על הכוח הריבוני של הקולקטיב האזרחי בכללותו (the people), הכנסת עשתה שימוש בסמכותה זו לחקיקת חוק יסוד הלאום המבקש להגדיר מיהו הקולקטיב האזרחי הרלבנטי באופן מדיר שאינו כולל את כל מרכיבי אותו קולקטיב ריבוני. שימוש כאמור בסמכות המכוננת שהוענקה לכנסת על ידי הריבון האזרחי, כך ייטען, הינו שימוש לרעה בה ודינו בטלות.

[] חוקה שמטרתה היא לקבע מערך של שליטה ודיכוי של קבוצה אתנית מסוימת על אחרת על פי קונספציה חלקית ואקסקלוסיבית של הזכות להגדרה עצמית הינה חוקה בלתי לגיטימית. בחברות המכילות גיוון אתני, לאומי ותרבותי קונספציית ההגדרה העצמית הריבונית, שלידתה ברעיונות הליבראליים של הנאורות בדבר חירות העמים משליטה, אינה יכולה לקדם, להצדיק ולהישען על שליטה, כפייה, שלילה והדרה. כלל הקבוצות בחברה דמוקרטית זכאיות למימוש הגדרתן העצמית במשולב ובמאוחד, תוך המשגתו כביטוי לאי-שליטה (self-determination as non-domination) על פני תפישות אקסקלוסיביות רובניות וקולוניאליות של מונח זה.״

אני לא מוצא דרך טיעון כזו אטרקטיבית באופן כללי אם כי אני לא שולל שיש משהו בטענה שחוק הלאום פוגע במובנים מסוימים באמנה החברתית הראויה שעליה מושתתים היחסים במדינה כמו ישראל ושאפשר לומר עליו שהוא לא לגיטימי מבחינת תיאוריות של צדק. בד בבד נראה לי שהפניה לכלים פסיכואנליטיים במקרה זה ויישומם על חוק הלאום יכולים לעזור לחדד שהפגיעה הטמונה בחוק הלאום היא אפילו יותר קונקרטית ממה שנטען על ידי עדאלה (וממה שטוענים אחרים) ואולי גם יותר מטרידה מאשר הפרה של אמנה חברתית או תיאוריה אמורפית של צדק. הפניה אל הפסיכואנליזה לא ממש צריכה להיות מפתיעה. אחרי הכל, מה היא הפסיכואנליזה אם לא ניסיון להבין איך העבר משליך על החוויה הנפשית של ההווה? וכפי שמרמז כתב העתירה של עדאלה, נקודה מרכזית שמעוררת את חוסר הנוחות לגבי חוק הלאום היא האופן שבו הוא איננו מתיישב עם הדרך שבה אזרחים ערבים-פלסטינים בישראל הבינו את המקום שלהם במדינה קודם לחקיקתו ובמשמעות שיש לייחס לכך.

הרעיונות שפיתח לראשונה פרויד בעניין ״עיבוי״ (condensation) ו״שלילה״ (negation) בתוך המסגרת הרחבה של הפסיכואנליזה נראים לי רלוונטיים במיוחד בהקשר זה.

פרויד הגדיר ״עיבוי״ כמנגנון אשר מאפשר התמודדות נפשית עם סיטואציות של ריבוי ומורכבות אשר מתאפיין בשימוש באלמנט אחד שהוא עצמו מסמל את המורכבות הזו. הסובייקט פונה אל העיבוי כדי לעשות היגיון מן המציאות המורכבת ובין היתר מההיסטוריה שלו שמושכת לכל מיני כיוונים שעשויים להיות סותרים. עיבוי לפי פרויד מופיע ובאופן תדיר גם בחלומות.

״שלילה״ על פי פרויד היא לעומת זאת (בין היתר) המהלך הנפשי שבמסגרתו הסובייקט מתמודד עם השאלה האם משהו שהוא חשב שקיים בעבר אכן מתקיים במציאות אך מגיע לכלל מסקנה שהתשובה היא שלילית. החלטה זו היא משמעותית מבחינה פסיכואנליטית משום שהיא מחברת בין ה-Ego ל-Id, בין המודע למה שהיה קודם לכן סמוי או לא מודע או לא ברדאר. חווית השלילה מביאה לתזוזה של ה״אגו״ לכיוון ה״איד״, והרי המשפט הכי חשוב של פרויד הוא אולי: Where Id was, there Ego shall be.

יישום רעיונות אלה של פרויד לענייננו מחדד קודם כל שבתיבה ״יהודית ודמוקרטית״ אפשר לראות לא רק תיבה נורמטיבית — במובן שמשתקף למשל בוויכוח הידוע בין השופטים ברק ואלון — אלא גם, ואולי בעיקר, ביטוי למנגנון של ״עיבוי״ במובן הפרוידיאני. הגדרה זו מהווה ״עיבוי״ משום שאפשר לכאורה להגיד עליה שהיא יצרה נרטיב קוהרנטי או מטאפורה על אודות שותפות במציאות המורכבת שבה מתאפיינת מדינת ישראל אשר בה חיים גם אזרחים לא יהודים. מעין מסגרת שהסובייקט יכול באמצעותה להבין את הפרויקט הלאומי ככזה שהוא גם משותף חרף אולי קיומם של קשיים ומתחים שונים הקיימים בו, במיוחד מנקודת המבט של האזרחים הלא יהודים שהיהודיות של המדינה בהכרח מעמידה אותם בפני לחצים שונים.

מהיבט זה הבעיה בחוק הלאום היא שגם אם הוא לא נועד — כמו שאומרים רוב המגוננים עליו — לשנות ממה שהתיבה ״יהודית ודמוקרטית״ מורה מבחינה נורמטיבית, הדגש שנובע ממנו לגבי התיבה ״יהודית״ עלול ליצור הליך של ״שלילה״ שפוגם באפקטיביות של התיבה "יהודית ודמוקרטית״ כמנגנון ״עיבוי״ פסיכואנליטי. החוק מחדד עבור האוכלוסיה הלא יהודית במדינה שמה שהם חשבו שקיים במסגרת השותפות איננו קיים לאמיתו של דבר. ומהטעמים שפרויד עמד עליהם, היא עשויה להביא לתנועה של ה״אגו״ למקום שאינו ״קונה״ עוד את המטאפורה המקורית שפעלה על פי מתודה של ״עיבוי״ ואת השותפות הנובעת ממנה (שהרי האגו הולך תמיד אחרי האיד).

קל לראות למה ״עיבוי״ ו״שלילה״ הם מנגנונים שיש להם השלכה חשובה על התפקוד הנפשי של הפרט או הסובייקט שברמה שלו כותב כמובן פרויד. אבל מה בין זה ובין ההיבט החוקתי של הסוגיה? הרי הטענה כאן איננה, וכאמור לא יכולה להיות, שחוק הלאום פסול משום שהוא יוצר נזק נפשי לכל אחד מהפרטים שחווים את מה שאני מדבר עליו כתהליך של ״שלילה״.

במקום זאת מה שנראה לי שיכולה להיות הטענה קשור במשמעות של מהי ״זהות חוקתית״. קיימת עמדה שנראית לי מעניינת לפיה אחת המטרות הראויות שיש לחוקות הוא בהבנייה של זהות חוקתית אפקטיבית. אשר לאופן שבו חוקות מבנות זהות באופן כללי ובמיוחד במציאות הקיימת של חברות פלורליסטיות המורכבות מפרטים שמגדירים את עצמם בצורה שונה מדובר במה שאפשר אולי לתאר כיצירה של נרטיבים קוהרנטיים של עצמיות (selfhood) ודמיון (sameness) שמאגדים יחד מקרים נפרדים של דחייה והזדהות. אם אנחנו חושבים שהתיבה ״יהודית ודמוקרטית״ היוותה (ועודנה מהווה) נרטיב קוהרנטי כזה שעיגן זהות חוקתית אטרקטיבית עבור מדינת ישראל ואם אנחנו מעוניינים לעצור את תהליך נדידת ה״אגו״ החוקתי והזהותי של האוכלוסיה הלא יהודית בישראל עקב ״שלילה״ שמתחוללת באמצעות הצגה של חוק הלאום; חוק הלאום פסול או בעייתי בהיותוֿ מקרה קשה של שיבוש הזהות החוקתית הישראלית שהכלים הפסיכואנליטיים מאפשרים לנו לזהות.

שימו לב שההנחה כאן היא כמובן שה״איד״ החוקתי איננו במקום שאליו יש סיכון שה״אגו״ החוקתי ינדוד או שתהליך השלילה הוא למעשה מוטעה מבחינה עובדתית. כלומר שהתיבה ״יהודית ודמוקרטית״ כמונח שמסמל שותפות בעולם מורכב (מה שלפי פרויד היה יכול להיחשב כ״עיבוי״) עדיין משקף את המציאות בישראל לאשורה. לחלופין ההנחה כאן היא שיש טעם בשמירה על ה״אגו״ החוקתי הנוכחי במקומו גם אם הוא לא נמצא בדיוק איפה שה״איד״ החוקתי. כלומר שגם אם התיבה ״יהודית ודמוקרטית״ איננה משקפת לאמיתו של דבר שותפות אמיתית יש לה ערך.

לא מדובר בהנחות מובנות מאליהן כפי שגם עולה, לעיתים בין השורות, בכתב העתירה שהגיש ארגון עדאלה.

ניתוח פסיכואנליטי של חוק הלאום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s