לקראת ״כלל שהם״: הביקורת על מועד פרסום פסק דין חייבטוב — דעה אחרת

אני מעלה כאן כמה הרהורים כופרים בקונצנזוס שנראה שמתגבש לפיו נפל פגם בהחלטה לדחות את הקראת פסק הדין בעניין חייבטוב עד לטקס הפרישה של השופט שהם:

מפליא לכאורה לראות כמה העמדה שמתגבש לגביה קונצנזוס מוכנה להפחית בחשיבות של הנמקות משפטיות ושל התהליך הכרוך בהכנתן ועיבודן. נניח שהשופטים קיימו התייעצות בתום הדיון בערעור באולם לפני כמה חודשים. נניח עוד שהשופטים כולם הסכימו כבר באותו שלב שהמסקנה המשפטית הנכונה בפרשה זו צריכה להוליך לזיכוי שמשמעו היא שחרורו של חייבטוב מן המאסר ביום שיוקרא פסק הדין המזכה. גם תחת שתי הנחות אלה לא נראה לי בלתי מוצדק להמתין עד לכתיבת פסקי הדין השונים על ידי השופטים זמן סביר לפני שמודיעים לאנשים כדוגמת המערער על שחרורם הצפוי. הרי תהליך הכתיבה עצמו של פסק הדין הוא סוג של מנגנון בקרה על החלטות שיפוטיות שמתקבלות בצורה ראשונית בשלב הדיון או מיד לאחריו. כתיבת פסק הדין והניסיון להעמיד למסקנה נימוקים משפטיים מציבים את השופטים במבחן שבודק האם התיזה שלהם יכולה לעמוד על שתי רגליים. כתיבת הנימוקים וקריאתם על ידי הכותב–שופט (ואנשי הלשכה שלו), ועל ידי חברי ההרכב הנוספים (ואנשי הלשכה שלהם), יכולה לחדד קשיים ולפעמים להציב בפני השופטים סוגיות שאולי הם לא היו ערים להן או לא נתנו עליהן את הדעת בשלב הראשוני. שלב הכתיבה גם נותן זמן למחקר משפטי וכך מספק הזדמנות נוספת לוודא שהמסקנה המשפטית סבירה ועומדת בקשר סביר לכללים משפטיים שנקבעו בעבר. שלב הכתיבה הוא אף הזמן העיקרי שבו השופטים ״צוללים״ לעומקו של חומר הראיות ובוחנים אותו.

חשוב להבהיר: אני עצמי רחוק כמובן אלפי מיילים מן העמדה שהנמקות משפטיות הן תמיד ״קובעות״. אדרבה, אני ככלל מקבל את התיזה המוכרת לפיה מה שלעיתים מכונה ״הלוגיקה של התוצאה״ מכתיב הרבה פעמים את ״הלוגיקה של ההנמקה״. אכן, בעיניי בהרבה מקרים ההנמקה מכילה את מה שדנקן קנדי מכנה ״העבודה״ (work) שנדרשת כדי להגיע לתוצאה שבה השופט מעוניין. ובכל זאת, גם בעולם כזה נראה לי שלמוסד ההנמקות עשויה להיות לפעמים התועלת שעליה עמדתי קודם ושממנה הביקורת הנשמעת כלפי בית המשפט העליון והשופט שהם בגדול מתעלמת. ומה שחשוב הוא שהמבקרים אינם יכולים לשלול לחלוטין שהתועלת ממוסד ההנמקות עליה אני מצביע כאן לא היתה רלוונטית במקרה של פסק דין חייבטוב.

על רקע כל אלה, השאלה העיקרית שצריכה להישאל לגבי פרשת חייבטוב היא בעיניי לא השאלה ״למה השופטים דחו את הקראת פסק הדין״ אלא ״האם הדחיה היתה לפרק זמן סביר״ בהתחשב בתועלת הפוטנציאלית ממוסד ההנמקות כפי שעמדתי עליה קודם. לפי מה שכתוב בפתח פסק הדין, הישיבה האחרונה בתיק התקיימה ביום 4.3.2018, כלומר פחות מ-5 חודשים ממועד ההקראה שחל אתמול. ובהינתן מורכבותו של התיק ואורכו של פסק הדין שמכסה מספר סוגיות משפטיות שונות ובהינתן עוד העומס הרגיל של העבודה השיפוטית בעליון, לי זה נשמע על פני הדברים כמו זמן שקשה להגיד עליו שהוא בלתי סביר (וזאת אף בהתעלם מן השאלה מהן העילות הקונקרטיות שבגינן זוכה חייבטוב ומה פשר העבירות שיוחסו לו ושבהן הורשע בבית המשפט המחוזי, סוגיה שעשויה אף היא להקרין על שאלת הסבירות).

כאן יש לחדד נקודה נוספת: הטרוניה שעלתה לגבי פסק הדין היא שההקראה שלו נקבעה מראש למועד טקס הפרישה של השופט שהם אשר למעשה בחר בו כבר מבעוד מועד לשמש במעמד חגיגי זה. המבקרים מניחים שהבחירה בפסק הדין להיות מוקרא בטקס הוליכה לדחייה אפשרית במועד השחרור של חייבטוב שכן אם השופט שהם לא היה בוחר בפסק דין זה לשמש בטקס היה ניתן לשחרר את חייבטוב קודם לכן. אלא שהמבקרים מתעלמים שגם התסריט ההפוך הוא אפשרי לגמרי ושלמעשה אלמלא נקבע שפסק הדין יוקרא במעמד הטקס, יכול להיות שסיום כתיבת פסק הדין בעניין חייבטוב אף היתה נדחית יותר ומשתרכת לתוך שלושת חודשי הכתיבה שלאחר פרישת השופט שהם (כתיבה שעל פי הנקודה הקודמת, כזכור, יש בה תועלת חברתית וקונקרטית שלא ניתן כך סתם לזלזל בה).

צריך לזכור שלשופט שהם לא היתה חובה לקבוע דווקא את פסק הדין הזה לטקס ולהתחייב לסיים את הכתיבה שלו בפרק הזמן הקשיח שהוקצב לכך. הוא היה יכול לבחור לתת עדיפות לתיק אחר שמונח בלשכתו ושישתרך עתה לתוך תקופת הכתיבה שלאחר הפרישה. אך השופט שהם לא עשה זאת. מהיבט זה, בחירתו של השופט שהם לתת קדימות לתיק פלילי שככל הנראה, ובהנחה שיצלח את הבקרה הנובעת מהליך כתיבת ההנמקה, יסתיים בזיכוי – ראויה דווקא לתשבוחת (אם כי כמובן השאלה האם הוא אכן ראוי לתשבוחת במקרה זה תלויה בעוד פרטים שאנחנו לא יודעים, כמו מהם התיקים האחרים שהיו מונחים על שולחנו והאם הם מסוג התיקים שיכולים היו להיות מועמדים להקראה בטקס הפרישה).

למעלה מכך. לא מן הנמנע שראוי לקבוע מעכשיו כלל שניתן לכנות ״כלל שהם״ שמורה כך: שופט שמגיע לגיל הפרישה ויש לו במכסת התיקים שהוא צריך לכתוב בהם את פסק הדין העיקרי תיק פלילי מורכב שעשוי להסתיים בזיכוי, יתחייב נא להקריא את פסק הדין לא יאוחר ממועד טקס הפרישה, וזאת גם אם עשויים להיות תיקים שנראים לו חשובים יותר. כמובן שהכלל רלוונטי רק במקרים שבהם ״הזמן הסביר״ שבכתיבת ההנמקה של פסק הדין הפלילי היתה יכולה להימתח אל תוך חודשי הפרישה; הכלל הוא למעשה כלל של עדיפות לפסקי דין פליליים על פני פסקי דין אחרים בתוך מתחם הזמן הסביר שבו חל גם טקס הפרישה (הכלל מעדיף את החירות של הנאשם על פני הטובין האחרים שיכולים לנבוע מפסקי דין אחרים).

שימוב לב עוד ש״כלל שהם״ שאני מציע גם מחדד בצורה טובה את אחת התועלות שיש לטקסי פרישה של שופטים שגם לגביהם מופנים חלק מדברי הביקורת — שהם מהווים מנגנון של ״התחייבות–מוקדמת״ (pre-commitment) לסיום כתיבה של פסקי דין (אם כי אני מסכים כמובן שהם לא חפים מבעיות, סוגיה שאליה התייחסתי באחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג שקישור אליו אפשר למצוא כאן).

במובנים מסוימים ייתכן שהכלל שאני מציע תהא המורשת הכי חשובה של השופט שהם בבית המשפט העליון. להיות בעל מסורת או כלל על שמך שחושפים שהמקטרגים כלפיך מפספסים ושההיסטוריה ככל הנראה תזכה אותך (במובן של vindication)? אני אומר: לא רע.

לפוסט נוסף שכתבתי על הנושא, בעקבות הערות שהושמעו כלפי הפוסט הנוכחי, ראו כאן.