90% מהכל זה ״שיט״ (מחשבות על המתכונת והתכלית של סדנאות אקדמיות משפטיות –ואקדמיה משפטית בכלל)

חשבתי שיהיה מועיל קודם כל לדווח ואחר כך להרהר קצת כאן על הדרך המועילה ביותר לניהול סדנאות אקדמיות בפקולטות למשפטים. מה שעורר אצלי את הרעיון הזה הוא כללים לניהול סדנאות כאלה המתוארים בספר האחרון שכתב פרופ׳ אוון פיס (Owen Fiss) מהפקולטה למשפטים של ייל — מי שמעיד על עצמו באותו הספר שפרופ׳ אהרן ברק, מרצה בייל מעת לעת בעצמו, הוא אחד הגיבורים שלו ואשר למעשה הקדיש לברק את אחד הספרים האחרונים שלו.

על פי התיאור שנותן פיס בספר, הכללים הללו יושמו במסגרת סדנה על תיאוריה משפטית שאותה הוא העביר בייל בעבר יחד עם פרופ׳ ברוס אקרמן (Bruce Ackerman). הכלל השני (אשר בו אני גם מתמקד בהמשך) התקבל בעקבות עמדה של מרצה אחר שאף הוא היה שותף באותה סדנה, פרופ׳ ארת׳ור לף (Arthur Leff).

הכלל הראשון הוא שלסדנה אף פעם לא הוזמנו מציגים שהפקולטה למשפטים בייל שקלה לקבל לשורותיה.

הכלל השני, והמעניין יותר לענייננו, הוא שהסדנה פעלה על פי חוק של ״יחס הפוך״ שקבע כי: "the weaker the paper the better the discussion will be among those in the audience."

הכללים שאומצו בניהול הסדנה הזו שאותה מתאר פיס נראים לי על פניו אטרקטיביים ושיכולים להיות מהם יתרונות אפיסטמיים לא מבוטלים מבחינת האקדמיה המשפטית. מה שמוביל בהתאם לשאלה למה בעצם אנחנו לא רואים עוד סדנאות אקדמיות שמתנהלות בצורה דומה? האם סדנאות כאלה הן חלק מעידן שפס מן העולם?

תשובה אפשרית אחת היא שלמעשה אנחנו חיים בעולם כזה שבו הסדנאות פועלות על פי הכלל השני שציינתי כבר היום. אכן, בעולם שבו יש פרוליפרציה כל כך משמעותית של כתיבה אקדמית משפטית ושל בתי ספר למשפטים, Sturgeon's Law (שקובע ש-90% מהכל זה ״שיט״) מבטיח שכמעט תמיד הפייפרים האקדמיים שמוצגים יהיו ״בינוניים״ באופן שמייתר לכאורה את הצורך בכללים נוקשים כאלה כמו שאומצו בשעה שהועברה הסדנה שאותה מתאר פיס. יחד עם זאת, לא בטוח בכלל שהדרך שבה אנחנו תופסים נכון לעכשיו סדנאות מבטאת הפנמה מלאה של ההתפתחות הזו ובכלל זה את האופן שבו אפשר ״להרוויח״ ממנה מבחינה אפיסטמית.

הפועל היוצא מכך הוא שאולי צריך לשנות את המבנה של הסדנאות ואת התפישה שלנו לגביהן, הן מנקודת המבט של המציגים בהן והן מנקודת המבט של המגיבים או קהל המשתתפים היותר רחב. במקום להשקיף עליהן כפורום שתכליתו העיקרית היא מתן ביקורת על הפייפרים המוצגים או שנועדו לסייע לכותבים המציגים לראות את ״האור״ (כלומר את הטעויות שלהם או מה לא בסדר במה שהם כתבו), צריך לראות בסדנאות באופן יותר מפורש וגלוי כ״תירוץ״ לדיון יותר רחב בסוגיות העולות מן הפייפר. בהתאם, הדיון במסגרת של הסדנאות הללו יכול וצריך לגלוש מעבר לסוגיות הקונקרטיות של הפייפר לנושאים יותר רחבים. כמו כן, הזמן המוקצה לכל הסדנה צריך להיות ארוך ומן הראוי אולי לעודד את השואלים לחשוב על אנלוגיות ֿשהנושא מעורר לתחומים אחרים שחורגים מהנושא הספציפי שבו נכתב המאמר. שואלי השאלות מצדם צריכים להימנע מלהתמקד ב״רע״ הכביכול סתמי או ברע שיכול להיות קונסטרוקטיבי אך ורק לכותב של הפייפר שנדון באותה סדנה (למשל לעזור להם להימנע מטעויות מביכות — זה אפשר בתקשורת בינאישית שלא מבזבזת זמן קולקטיבי יקר). חלף זאת, ובהינתן שכולם ככל הנראה יודעים שהפייפר הוא בינוני (לרבות, גם אם במובלע, כותב הפייפר), שואלי השאלות צריכים להתמקד ב״רע״ המועיל של הפייפר, כלומר באופנים שבהם הפייפר (בבינוניותו המזהירה) מצליח להאיר את המשפט והמחשבה המשפטית באופן יותר רחב. לחלופין, רוב המאמץ צריך להיות לגבי אותם היבטים (שוליים ומינימליים ככל שיהיו) שבהם הפייפר מחדש או מוסיף משהו לידע האנושי. לבסוף, במקום להתמקד בטיעון עצמו שמובא בפייפר (שבהחלט יכול להיות ההיבט הבינוני המרכזי בו) — ייתכן שיש הצדקה להתמקד יותר בהערות השוליים ובהנחות היסוד מאחורי הקלעים: מה הביא את המציג לעסוק בשאלה? מה הנחות העבודה שהוא יוצא מהן? מה כל אלה מלמדות אותנו על הידע המשפטי ועל contemporary legal thought באופן יותר רחב?

כמובן שיש בכל הדבר הזה מורכבויות לא מעטות. כך, למשל, גם אם לא ניתן לדחות את ההיגיון של Sturgeon's Law, יש פער בין הבנה ליישום בפועל. כל הסיפור מעלה תחושה מסוימת של חוסר נוחות (יש שיגידו בלשון המעטה) בלעשות שימוש אינסטרומנטלי כזה במציגים של פייפרים גרועים כדי ״להרוויח״ מהם משהו. מותר אף לתהות מי בכלל יבוא לסדנה כזו שהכלל הברור שלה הוא לחפש את הפייפרים הגרועים ולמצוא את ה״רע״ המועיל שבהם (האנשים שמוכנים להודות בפה מלא שהם עושים עבודות בינוניות הוא, ובכן, נמוך, לרבות מצדו של yours truly). בין היתר בשל כך, ספק רב אם הכלל שפיס מתאר בספר שלו עבד אפילו בזמנו, לפחות ככל שהוא היה גלוי (אולי הוא פשוט לא היה גלוי).

כך או כך, מעניין להרהר מפעם לפעם בשאלות שקשורות בעיצוב המוסדי של האקדמיה בעידן הנוכחי ועל דרכים שבהם האקדמיה יכולה להתאים את עצמה כדי למקסם את הדיבידנדים האפשריים בעולם שפועל על פי ההיגיון ש-90% מהכל זה, ובכן, ״שיט״. לא בטוח בכלל שאנחנו שם, מה שעשוי כמובן להגדיל את הסיכוי שה-90% יגדלו ל-91%, ואז ל-92%, וכך הלאה… אכן, הכרה ב-Sturgeon's Law והפנמה מלאה שלו עשויה היא עצמה להיות במידה רבה ערובה להצלחה אקדמית עתידית.

———–

* התיאור של הכללים של הסדנה לקוח ממאמר ביקורת על הספר של פיס שכתבה פרופ׳ לורה קלמן. המאמר פורסם לאחרונה ב-Yale Law Journal והוא שווה קריאה בכללותו גם מבחינות אחרות (שקשורות בחלקן בפוסט אחר שלי). לביקורת יותר סימפטטית לספר, מפי פרופ׳ דיוויד קול, לשעבר באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון והיום היועץ המשפטי של ה-ACLU,  ראו כאן

90% מהכל זה ״שיט״ (מחשבות על המתכונת והתכלית של סדנאות אקדמיות משפטיות –ואקדמיה משפטית בכלל)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s