״סיפור האהבה״ בין הנשיאה נאור לשרה שקד כ״מראה פוליטית״

מערכת היחסים בין שרת המשפטים איילת שקד ובין נשיאת בית המשפט העליון היוצאת מרים נאור התאפיינה לאורך השנים האחרונות ברגעים שנראים לצופה החיצוני כמו רגעי משבר של ממש. בין היתר האשימה השרה שקד את הנשיאה נאור (עכשיו בדימ׳) בכך שבהחלטה מסוימת שלה היא לא פחות מאשר ״פרמה את הממלכתיות״. בהקשר אחר השרה שקד האשימה את בית המשפט העליון הישראלי בכך שהוא הפך את הציונות ל״שטח המת״ של המשפט — האשמה שמקורה אמנם בפסיקה של בית המשפט בשנים שלפני שהוא היה מונהג בידי הנשיאה נאור, אולם בהחלט רלוונטית מנקודת מבטה של השרה גם לשנים האחרונות שבהן בית המשפט היה ״בית המשפט של נאור״.

הנשיאה נאור מצדה לא נשארה חייבת. כך, למשל, באחד ההקשרים הטיחה הנשיאה נאור בשרה שקד שההתנהלות שלה שקולה ל״הצבה של אקדח על השולחן״ ולסטייה רבתי מנורמות התנהלות מקובלות. לא מן הנמנע שחלק מן האמירות של הנשיאה נאור בנאומים שנשאה המבקשות להצביע על תהליכים בחברה הישראלית שמאיימים על הדמוקרטיה כוונו אף הן אל השרה שקד (גם אם שמה של השרה לא צוין בהן במפורש). 

אלא שלמרות כל הגיצים וצחצוחי החרבות, הדיווחים הקיימים מעלים כולם כי מערכת היחסים בין הנשיאה נאור ובין השרה שקד היא דווקא מערכת יחסים קרובה וחיובית וכי על אף חילוקי הדעות המשמעותיים הקיימים ביניהן, הן הצליחו לעבוד יחד לאורך השנים בשיתוף פעולה. כפי שציינה הנשיאה נאור בנאום הפרישה שלה אותו הקריאה ביום חמישי האחרון מעל הבמה של אולם ג׳ בבית המשפט העליון: "תודה מיוחדת לשרת המשפטים. היו לנו חילוקי דעות לא קלים, אך רובם נפתרו פתרונות פרגמטיים –  במפגשים אצלי בחדר, בשיחות או במסרונים. בצד חילוקי הדעות נרקמו ביננו יחסי ידידות ואהבה, למרות פער הגילים שביננו ולמרות הבדלי ההשקפות בסוגיות מקצועיות שונות. יחסינו האישיים לא נפרמו* בגלל המחלוקות, וראיתי חשיבות רבה בהבחנה בין מחלוקות מקצועיות ליחסים אישיים". 

גם שרת המשפטים אישרה מנקודת המבט שלה את מערכת היחסים החמה שנקשרה בינה ובין הנשיאה נאור ועמדה אף היא על ההבחנה שאותה הן הצליחו כביכול לשמר בין העמדות שלהן בעניינים מקצועיים מצד אחד ובין היחסים האישיים ביניהן מצד שני. כפי שציינה השרה בנאום שהקריאה במעמד פרישתה של הנשיאה נאור: "הזהירו אותי. הזהירו אותי שהמערכת המשפטית תעשה לי חיים קשים. הזהירו אותי שמאבקי שרי משפטים קודמים עם נשיאי בית המשפט העליון יהיו כּאָיִן וּכאפס לעומת המצפה לי. המליצו לי לנשום עמוק, ולהגיע לבית הזה מלאת רוח קרב. אז אמרו. על אף פער הגילאים, כבר בפגישתנו הראשונה הרגשתי כאילו אנו חברות ותיקות. העבודה איתך היתה מהנה, פוריה, ומכבדת. אין זה סוד שהיו לנו לא מעט מחלוקות, אך תמיד ידענו להתעלות מעליהן ולנהל אותן בדרך טובה ומכבדת. וכשאני אומרת ‘טובה’ אני מתכוונת טובה לעם ישראל ולמדינת ישראל. זו היתה נקודת המוצא״.

אם לוקחים ברצינות את הדיווחים שנותנות לנו השרה שקד והנשיאה נאור, הרי שבפנינו לא פחות מאשר סיפור מוצלח שעליו קוראים כמעט רק באגדות. מעין מערכת יחסים כזו שעומדת בניגוד לכל ספרי ה-self help שממליצים באופן קרוב לחד משמעי על כך ש- you can’t mix business with pleasure, בין היתר משום שערבוב כזה מעורר סיכונים שונים לכל הצדדים המעורבים והוא כמעט אף פעם לא יציב. גם הספרות הפסיכולוגית סקפטית לגבי האפשרות למתוח קווים ברורים או להקים מחיצות בין מימדים שונים של פעילויות אנושיות, כמו יחסי חברות ויחסי עבודה. נהפוך הוא: ראיות עקביות מוצאות כי יש סיכוי מאוד גדול של ״דליפה״ (spillover) בין ההעדפות שלנו והאמונות שלנו במימד אחד של החיים שלנו (כמו: ביחסי העבודה) למימד אחר (כמו: חיי המשפחה). כך בכלל אולם כך במיוחד כשהעדפות או האמונות באחד המימדים הן ״אינטנסיביות״, וזה נראה לפחות כמו המצב בענייננו — שבו המחלוקות הענייניות בין הנשיאה ובין השרה הן כאמור משמעותיות וחריפות, כפי שהן עצמן רואות להדגיש.

אולם בהנחה שאנחנו מקבלים כאמור את הנתון שהמחלוקות האידיאולוגיות בין השרה שקד לנשיאה נאור הן אכן עמוקות, נדמה לי שמותר לתהות: האם זו הפרשנות היחידה של מערכת היחסים שהתפתחה בין השרה והנשיאה?

אולי דווקא ספרי ה-self help והמחקר הפסיכולוגי הם שצודקים ולמעשה החברות שאנחנו רואים פה היא פחות עניין של חברות עמוקה אלא של חברות שאפשר לכנות חברות אסטרטגית? כלומר של חברות שאמנם משדרת כלפי חוץ תדמית של קרבה אינטריניזית אבל שלמען האמת היא חברות אינסטרומנטלית בלבד, בבחינת אמצעי שראוי כביכול ״לסבול״ למען מטרה ראויה? ואם אכן מדובר בחברות שהיא כולה אסטרטגיה — את מי החברות הזו משרתת מבחינה זו יותר טוב: את השרה שקד או הנשיאה נאור? איזו מן המטרות או, באופן פחות ערטילאי, הקואליציות שעומדות מאחורי השרה והנשיאה בנפרד, ״מרוויחה״ יותר מסיפור האהבה האסטרטגי הזה? 

אף שהשאלות האלה עולות באופן יותר מובהק אם אנחנו לא ״קונים״ את הסיפור האידילי על מערכת היחסים בין נאור ושקד ורואים בו כאסטרטגי בלבד, נראה לי שראוי לשאול אותן גם אם אנחנו כן מאמינים שהתיאורים שאנחנו מקבלים תופסים את מערכת היחסים כהוויתה. והסיבה לכך היא שלחברות האמיתית הזו בין השרה שקד והנשיאה נאור אמנם עשויים להיות יתרונות, כמו למשל היכולת לעבוד בשיתוף פעולה ולהביא למינוי שופטים שיסייעו בהתמודדות עם אתגרי העומס על מערכת בית המשפט; אולם בד בבד לחברות הזו שהתפתחה לכאורה בין הנשיאה והשרה עשויות להיות ״החצנות״ לא רצויות ובלתי מתוכננות על המטרות השונות שכל אחת מהן מבקשת להשיג. וההחצנות האלה הן לא עניין של מה בכך; הן עשויות להיות ״יקרות״ ומשמעותיות עד מאוד לכל אחד מהצדדים — או הקואליציות — העומדות מאחורי סיפור האהבה הזה ושהופכות את כל היתרונות הנובעים מכך לבטלים בשישים. מן הצד של הנשיאה נאור, החברות עם השרה שקד יכולה להיות מזיקה אם היא מונעת למשל מסלול התנגדות יותר אפקטיבי לאופנים שבהם השרה מבקשת להביא למה שחלק מכנים ״מהפכה אנטי-חוקתית״ או להידרדרות חוקתית חמורה (מה שאקדמאים אוהבים לכנות ״נסגנות חוקתית״ או ״שבי חוקתי״). מן הצד של השרה שקד, לעומת זאת, החברות שנקשרה עשויה למנוע קו יותר לוחמני ושאפתני להפחתה בכוחו של בית המשפט העליון ושחרור ״צוואר הבקבוק״ הכביכול לא דמוקרטי שנוצר כתוצאה מפעילותו.

הנה דוגמה קונקרטית שאולי ממחישה את העלויות (או ההחצנות) האפשריות מהחברות של השרה שקד והנשיאה נאור, אם מתסכלים על הסיפור מן הזווית של הקואליציות התומכות בנשיאה: קיימת אפשרות שנראית לי סבירה לחלוטין שדרך אפקטיבית יותר להדוף את המאמצים לכרסם בכוחם של בתי המשפט בישראל היתה לא ״להתפשר״ באופן חברי כביכול עם השרה שקד במסגרת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון, פשרה שהובילה למינויים שתוארו על ידי כמה כ״בינוניים״ או כ״נעדרי השראה״. במקום זאת היה מוטב לאפשר לשרה שקד למנות מועמד מטעמה שכביכול משרת את האידיאולוגיה או הפוליטיקה החוקתית שלה בצורה יותר ברורה, כמו פרופ׳ גידי ספיר, ובמקביל להביא למינוי של שופטים יותר לוחמנים ואגרסיביים ואשר ישרתו את הפוליטיקה החוקתית של חברי בית המשפט הקיים בצורה יותר נאמנה, כמו למשל השופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב. ההנחה בהקשר זה היא שמינוי אחד של שופט ״שקד-י״ לא היה פוגע במעמדו העצמאי של בית המשפט ודווקא עלול להעצים אותו. זאת, משום שהמינוי שהיתה מביאה שקד היה לכאורה מינוי יחיד בלבד שעל פי הנורמות הנהוגות בבית המשפט לא היה יושב, בוודאי לא בתחילת הדרך, בתיקים הנשמעים למשל בהרכבים מורחבים (הנורמה היא, אם אינני טועה, שהרכבים מורחבים נקבעים ככלל לפי ותק); משום שהדעות של אותו שופט יחיד, אף אם היו מרימות ראשן בפסקי דין ״חשובים״, ממילא היו רק דעות מיעוט שהיו נבלעות בדעות של אחרים (אשר גם מקבלים, כזכור, חיזוק ליברלי משמעותי בעקבות תוספת המינויים האחרונה); משום שיש אפקט ״ממתן״ לכהונה בבית המשפט שהיתה עשויה להוביל להפחתה בעצימות של ההתנגדות; ומשום שיש אפשרות שעצם ההכנסה של ״נציג״ מטעם המחנה האחר היתה מסייעת למתן את העוינות המובעת מצדו כלפי בית המשפט.

מזווית זו, מי שהמינויים האחרונים לבית המשפט העליון לכאורה ״השתלמו״ עבורו (מינויים שהתאפשרו על פי ההנחה כאן בין השאר על ידי ״החברות״ של השרה שקד והנשיאה נאור) הוא דווקא המחנה המצדד בהחלשה של מערכת בית המשפט. באמצעות השרה שקד הצליח מחנה זה להביא (בין במכוון ובין שלא) למינויים שנתפסים על ידי מחנה המאמינים בבית המשפט כמינויים ״בינוניים״ ובדרך זו לזרוע זרעים של אבדן התלהבות מבית המשפט ואבדן התשוקה לפעול להשיג צדק באמצעות פניה לבית המשפט.** ותכונות אלה אינן עניין של מה בכך — הן משחקות תפקיד חשוב בביסוס מערכת משפט עצמאית וחוקתית, כחלק מהאתוס שיכולים לספר לעצמם עורכי הדין המגישים חדשות לבקרים הליכים לבתי המשפט בישראל ומנסים לרתום אותם לטובת המטרות שלהם — אותן הם רואים כהשגה של ״צדק חברתי וחוקתי״. 

הנה דוגמה מהכיוון של הצד השני של המתרס, כלומר של תומכי השרה שקד: בשנים האחרונות ניסתה השרה שקד לקדם הצעת חוק שתשנה את כללי ההצבעה בוועדה למינוי שופטים באופן שיפחית את כוחם של השופטים החברים בוועדה למנוע מינויים. אולם כמו שכולם יודעים — הסיפור הסתיים בכך שהצעת חוק כאמור לא קודמה ושהרכב הוועדה וכוחם היחסי של חבריה, ובפרט השופטים, נותר אותו דבר. האם תוצאה זו יכולה להיות מוסברת, ולו בחלקה, מכך שהשרה שקד לא הסכימה כביכול ״לשבור את הכלים״ עקב יחסי החברות שהיא פיתחה עם הנשיאה נאור? והאם בהחלטתה לעשות כן לא פגעה השרה שקד לכאורה בקידום המטרות של המחנה הרחב התומך בה ואשר מצפה לכאורה בכיליון עיניים לתמורות ורפורמות משמעותיות שעניינן החלשה של בית המשפט? האם לא מדובר בעלות משמעותית מבחינת המחנה הזה, מה שחלק כינו ״החמצה אסטרטגית״ ממש?

אז בהנחה, כמו שראינו, שהחברות בין הנשיאה והשרה טומנת בחובה החצנות שליליות, מה אפשר להגיד לגבי צד היתרונות? האם הם גוברים על החסרונות וההחצנות השליליות? ומנקודת המבט של מי?

על חלק מהיתרונות כבר רמזתי כשציינתי את האפשרות של השרה והנשיאה למנות שופטים לערכאות השיפוט השונות, מהלך שככל הנראה מתאפשר בין היתר עקב שיתוף הפעולה בין הנשיאה והשרה. אולם אין לשלול יתרונות אחרים, ורחבים יותר, שיכולים לצמוח מלנהל מערכת יחסית חברית עם אויב או יריב אידיאולוגי שלך.***

אפשרות אחת היא כמובן כדי לנצל את החברות כדרך להשיג מידע על אודות האויב (או חברים של האויב) על מנת לחשוף אותו. בהקשר שלנו אמנם הנשיאה והשרה יודעות היטב שהן ״אויבות״ אידיאולוגיות המצויות במחנות שונים — אך החברות ביניהן יכולה על פניו להיות אמצעי שדרכו הן ילמדו יותר טוב על אופני הפעולה שכל אחת מהן שוקלת לנקוט בהן במהלך העימותים החוזרים והנשנים ביניהן. אפשרות אחרת היא יותר שאפתנית: יש משפט ידוע שעל מנת ללכוד זבובים כדאי לעיתים לעשות שימוש בדבש ולא במלכודות מסוג אחר (״a drop of honey catches more flies than a gallon of gall״). כך גם בחיים האנושיים: לעיתים הדרך הכי טובה לנטרל את האויב היא להציב בפניו של מלכודת של דבש מתוך תקווה שבדרך זו הוא אולי ישנה את דעתו. ובענייננו, החברות בין השרה שקד והנשיאה נאור יכולה אולי לשמש ככלי לשינוי ההעדפות שלהן לגבי מקומו של בית המשפט במערכת החוקתית בישראל או לכל הפחות להתמתנות בעמדות הלעומתיות של כל אחת מהן בהקשר זה.

אפשרות נוספת היא שהחברות עם יריב אידיאולוגי נעשית על בסיס לוגיקה של ״האויב של האויב שלי הוא חבר שלי״ (the enemy of my enemy is my friend), כלומר שבאמצעות החברות בין אויבים הם יכולים לנסות לפעול להחליש אויבים אחרים. אחד המנגנונים המוכרים בהקשר זה הוא מה שלפעמים מכנים מתן ״גביע מורעל״ (poisoned chalice): נותנים לחבר/אויב סוג של טובין או זכות או טובת הנאה מתוך תקווה שברגע שהחבר/אויב אכן יתפתה לקבל את אחד מאלה, עצם הקבלה יכולה לפגוע בו ובאחרים כאויב אפקטיבי — שכן הוא נתפס בידי מי שתומך בו ככזה שהיה מוכן ״להקריב״ את עקרונותיו (ואת ״אויבותו״) ״בזול״. ביישום לענייננו: אפשר לכאורה לתהות האם השרה שקד מוכנה להתחבר עם הנשיאה נאור כדי לפגום באמינות שלה בעיני מי שמהווים את הקהלים התומכים הרגילים של הנשיאה. וההיפך: הנשיאה נאור מצדה יכולה על פניו לשקול להתחבר עם השרה שקד על מנת לגרום לפגיעת אמון בשקד שלכאורה פועלת בשיתוף פעולה עם האויב (הלא הוא ״בית המשפט״).

עוד אפשרות היא ליצור חברות בין אויבים כדרך של ״לכשכש בכלב״ (Wag the dog). כאן הכוונה היא לייצר חברות שתהיה יחסית יקרה לתחזוק ושעקב הצורך המתמיד אכן לתחזק אותה, היא תגרע מן המשאבים לעקוב על ההתפתחויות בחזיתות אחרות שבהן אחד האויבים מבקש ״לתקוף״. בענייננו, אפשר למשל לחשוב על החברות של השרה עם הנשיאה כדרך של השרה להסיט את תשומת הלב מההישגים שיש לה ומההתקדמות שהיא משיגה בחזיתות שאינן מערבות ישירות את בית המשפט — כמו למשל בחזית המינויים הפנימיים בתוך משרד המשפטים או הממשלה. ולהיפך: אפשר לראות אולי בחברות עם הנשיאה ואת האפשרות לעבוד עמה כדרך שמסיטה את דרכה של השרה מקידום האג׳נדה שלה (לפחות במלוא הכוח) בחזיתות אחרות שאינן קשורות לעבודה בבית המשפט (משום שבאמצעות היחסים החיוביים עם הנשיאה אפשר לקדם ולפתור עניינים שם ובעיקר שם).

אפשרות אחרונה היא שהחברות בין האויבים היא סוג של הסכם שלום בין צדדים עוינים שמעדיפים להימנע בשלב זה מהסלמה של המצב ביניהם למלחמה כביכול מלאה. החברות עם היריב האידיאולוגי שלך היא, אם כן, דרך של ניהול סיכונים מועדפת — על מנת להימנע ממלחמה שסופה לא ידוע ועלויותיה ניכרות.

אף שלא ניתן לשלול שאנשים סבירים יחלקו ביניהם בעניין זה, לי נראה (FWIW) שהיתרונות האסטרטגיים מסיפור האהבה בין השרה שקד לנשיאה נאור הם צנועים ושקשה על כן להסביר את החברות בין השרה והנשיאה כמבוססת על טעמים אלה. לכל היותר, אם מישהי מבין הצדדים לחברות הזו מניבה יתרונות אסטרטגיים, הרי זו השרה שקד ולא הנשיאה נאור.

כך, למשל, נדמה לי שיש להטיל ספק בכך שהחברות בין השרה והנשיאה היא דרך אסטרטגית אפקטיבית לקבל מידע יותר משמעותי על פעולות המחנה השני ושלא ניתן היה לקבלן בדרכים אחרות. ממילא אני ספקן שהחברות בהקשר זה עשויה לשנות את ההעדפות או האמונות של כל אחד מהצדדים לסיפור האהבה האסטרטגי או כי החברות יכולה ״לעקוץ״ את הצד השני ולגרום לו לאבד את התמיכה הרחבה שהוא זוכה לה בלוגיקה כביכול של ״גביע מורעל״.

החברות בין השרה והנשיאה גם אינה נראית לי ככזו שעושה wag the dog, בין היתר משום שאין סימנים ברורים שהשרה שקד נמנעה מלקדם את המדיניות שלה בדרכים אחרות או שהיא תופסת את ההשקעה בחברות כ״בעייתית״ או ״מגבילה״ באופן מיוחד. אדרבה: אחת מנקודות החוזק של השרה שקד מתבטאת בכך שהיא מצליחה לפעול בכמה מישורים במקביל בלא הפרעה ולמנף את ההישגים שלה כחלק מ״חבילה״ שהיא פועלת ללא לאות להגשים ושהיא גם מורכבת ומסובכת להשגה ודורשת על כן זמן (עובדה זו גם מנטרלת את האפשרות של אסטרטגיית ״הגביע המורעל״ להכות בה, בין היתר משום שהקהלים התומכים בשרה שקד מבינים ברובם שהם לא יכולים להשיג הכל בבת אחת ומיד). אף מהזווית של הנשיאה נאור לא נראה שטקטיקה של לכשכש בכלב עובדת שכן לא נראה בשלב זה שבית המשפט נכון להתמקד רק בפריזמה הצרה של נסיונות לקצץ בסמכויותיו. אדרבה: פסיקת בית המשפט עשויה להקים מחסומים בפני השרה והמחנה שלה גם בחזיתות אחרות של המאבק ולא רק בסוגיות המוגדרות במישרין ככאלה המערבות את סמכויות הביקורת השיפוטית (בהקשר זה ניתן לציין למשל את האפשרות העתידית של בית המשפט להתערב בהצעת החוק בדבר מינוי אישי של משנים למנכ״לים במשרדי הממשלה).

גם הפרשנות של החברות בין השרה שקד והנשיאה נאור כ״ברית שלום״ אסטרטגית נראית לי בעייתית וזאת משום שלא ברור למה השרה שקד תרצה להיכנס לברית כזו. הבעיה העיקרית של הנשיאה נאור ב״חברות״ שלה עם השרה שקד והיכולת שלה להניב ממנה יתרונות אסטרטגיים קשורה במגבלות שיש לה הנובעות מן המוסד שאותו היא מנהלת ואשר נוכח הכללים והנורמות המנהלים אותו מציבים אותו בעמדת נחיתות מובהקת בהשוואה למשרד או מוסד פוליטי כמו זה שעומדת בראשותו השרה שקד. בית המשפט הוא הרי מוסד ״מגיב״ שדן בתיקים המוגשים אליו ובדרך כלל לאחר שכבר משהו התרחש בעולם ובית המשפט לא מעורב וממילא לא מצוי בתוך התהליכים המתרחשים בחזיתות אחרות של הפעילות של השרה. כמו כן על השופטים חלות מגבלות אתיות יותר נוקשות לגבי היכולת שלהם לנהל מגעים בעלי צביון פוליטי או אסטרטגי, עובדה שמציבה את השרה שקד בעמדה אסטרטגית טובה יותר בהשוואה לבית המשפט, לשופטים או לנשיאת בית המשפט. על רקע זה, מה ההיגיון שיש בברית שלום מבחינת השרה שקד עם צד שנראה כביכול חלש יותר (הנשיאה נאור ובית המשפט)?

הדיון עד כאן ובמיוחד בפסקה האחרונה מציע דרך אחרת לפרש את החברות בין הנשיאה נאור והשרה שקד שהיא שונה מאיך שניגשתי לנושא קודם. עד שלב זה ההנחה שלי היתה שהמחלוקות האידיאולוגיות בין השרה והנשיאה הן עמוקות וכי על רקע זה צריך להיות ״דבר מה נוסף״ שיכול להצדיק את החברות והידידות שנרקמה ביניהן. אך דרך אחרת להשקיף על הנושא ולעשות היגיון מסיפור האהבה הזה היא שהמחלוקות האידיאולוגיות בין הנשיאה נאור והשרה שקד אינן עמוקות או, באופן (אולי) יותר סביר, שכל אחת מהשותפות לחברות הזו מבינה שגם אם המחלוקות האידיאולוגיות ביניהן הן אכן עמוקות, אין לצד השני בחברות הזו יכולת פוליטית להגשים או להשיג את תפישתה האידיאולוגית המלאה עד הקצה. הנשיאה נאור מן הצד שלה ״עובדת״ עם ממשלה שחלקה מביעה עוינות למוסד שבראשו היא עמדה עד לאחרונה ואשר זוכה בתמיכה ציבורית לא מבוטלת. השרה שקד מצידה יושבת בקואליציה (ובממשלה) שאינה סימפטטית באופן מלא למלוא התכניות החוקתיות שלה ואכן חוסמת אותה בהקשרים שונים.

מהיבט זה, אפשר להבין מדוע החברות בין השרה שקד והנשיאה נאור יכולה להיות כנה; אותה חברות היא פשוט תוצר מיוחד של הסביבה הפוליטית שבה אנחנו נמצאים היום שבה כל אחד מהצדדים פשוט לא יכול לממש את מלוא התכנית האידיאולוגית שלו.^ ואם החברות בין הנשיאה והשרה היא כשלעצמה (גם) תוצר של הסביבה הפוליטית — החברות ביניהן מהווה מראה שצריך ללמוד ממנה ושמסייעת לנו להבין את המצב הפוליטי הקיים במדינה לאשורו. בין היתר: האם נכון לקרוא למציאות בישראל מציאות שמשקפת היום הידרדרות חוקתית חמורה כשהצדדים הניצים מנהלים ביניהם יחסי חברות מן הסוג האמור? ספק רב. האם העלויות וההחצנות שזיהיתי קודם ושלכאורה נבעו מהחברות בין הנשיאה והשרה הן אכן ״עלויות״ שאפשר למנוע? או שמא, כמו שנראה לי יותר סביר, הן מעין תוצאה בלתי נמנעת של סוג המשטר הפוליטי שבו אנחנו חיים? משטר שכל עוד הוא קיים אנחנו צפויים להמשיך לראות מצד אחד ״כיבוש״ מתגבר של ההתלהבות החוקתית שלנו מבית המשפט כמו שאירע עם המינויים האחרונים; ומצד שני הימנעות מהשלמה של מהלך מלא להפיכת בית המשפט למוסד שמרן, מאופק ותלוי, כמו שאירע עם גניזת הצעות החוק היותר שאפתניות לקיצוץ בסמכויות בית המשפט.

בספרות במדעי המדינה יש מי שמכנים עידן פוליטי מן הסוג שתיארתי כאן עידן ״בין-משטרי״ (intercurrence): כלומר עידן שבו המשטר הפוליטי הישן (שאותו מייצגת הנשיאה נאור) עדיין לא איבד באופן מלא מכוחו ושהמשטר הפוליטי החדש (שאותו מייצגת השרה שקד) עדיין לא מחזיק בשריר פוליטי עצמתי די צורכו כדי להרים באופן מלא את ראשו. והלקח לגבי משטר כזה מכל הדברים שציינתי קודם ואשר רלוונטי לדיון כאן הוא כפול: ראשית, אילו היינו חיים במשטר פוליטי אחר ספק אם היינו רואים חברות כמו זו שהתפתחה בין הנשיאה נאור ובין השרה. ושנית, ביום שבו הצדדים הרלוונטיים לחברות יהיו עדיין אותם צדדים עם אותם חילוקי דעות אידיאולוגיים, וחברות דומה לא תתפתח — זה עשוי להיות סימן אמין שהרוחות הפוליטיות משתנות. 

לאיזה כיוון הרוחות ישתנו בסוף? האם לזה שבו מצדדות הקואליציות שתומכות בנשיאה נאור או דווקא לזה שבו מצדדות הקואליציות שתומכות בשרה שקד? את התשובה לשאלה הזו, למרבה הצער, רק הזמן יודע.


* הביטוי ״פרמה״ הוא בוודאי מכוון ונועד ככל הנראה להתכתב עם ההאשמה שהפנתה השרה שקד לנשיאה נאור בדבר ״פרימת הממלכתיות״.

** בארה״ב תהליך דומה כונה Chastening of Constitutional Ambitions. ראו כאן.

*** לסקירה מאלפת של חלק מהאסטרטגיות הרלוונטיות, ראו כאן.

^ כמובן שהחברות היא לא רק תוצר של הסביבה הפוליטית אלא גם של הפרסונות המעורבות.  אבל העובדה שהסביבה הפוליטית אף היא משחקת תפקיד היא זו שהופכת את הדיון כאן למעניין, לפחות בעיניי.

״סיפור האהבה״ בין הנשיאה נאור לשרה שקד כ״מראה פוליטית״

5 מחשבות על “״סיפור האהבה״ בין הנשיאה נאור לשרה שקד כ״מראה פוליטית״

  1. […] כל זה אולי עשוי להיות מגבלה מהצד השמאלי של המפה; אבל מה לגבי הצד הימני שלה? הרי בשיח הציבורי של מחנה הימין יש לכאורה דגש על ״משילות״ שלטונית והביקורת המושמעת תדיר על בתי המשפט נוטה לייחס להם אקטיביות יתר. מהיבט זה לכאורה נדמה שקיים גרעין בסדר הפוליטי הנוכחי שיכול לעודד נביטה מואצת של ניצני המהפכה הבלומה בפסק הדין זליגמן, שיכול להיות מוצג כמהלך שבו בתי המשפט אכן נהיים פחות ״אקטיביסטיים״ ומאפשרים למשלות לפרוח. כך בכלל אולם כך במיוחד בהינתן שפסק הדין בעניין זליגמן ניתן על ידי השופטת וילנר שנחשבת לשופטת שקודמה על ידי שרת המשפטים שקד (לדיון, ראו כאן). […]

    אהבתי

  2. […] (5) לדעתי התוצאה הזו בכלל איננה מפתיעה אלא נגזרת (גם) מטיבו של הסדר הפוליטי הנוכחי  הקיים בישראל שאותו אני חושב שנכון להגדיר כ״בין-משטרי״. לדיון ראשוני בנושא, ראו כאן. […]

    אהבתי

  3. […] בפני השרה שקד ניצבים אילוצים נוספים שנובעים מאופיו הבין משטרי של הפוליטיקה הישראלית היום. במצב דברים כזה הכי טוב […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s