האם החוקה האמריקאית התקבלה במחטף?

זהו פוסט שני בסדרה שעליה הסברתי כאן. הפוסט הראשון נמצא כאן.


האם החוקה האמריקאית התקבלה בהליך שאפשר להגדיר כמחטף? נשמע, על פניו, דרמטי, אך זו בדיוק הטענה העיקרית שעומדת במרכז הספר שקראנו לשיעור השני בסמינר, הספר של פרופסור מייקל קלרמן (Michael Klarman) שנקרא The Framers’ Coup: The Making of the United States Constitution. הספר פורסם רק שנה שעברה (2016) וקלרמן — שמלמד אף הוא בהרווארד — נתן בנושא סדרה של הרצאות בפקולטה, באוניברסיטה וברחבי ארצות הברית שבה הוא קידם את הספר ללא הרף (שבינתיים נראה שנוחל הצלחה מסחרית לא מבוטלת).* הספר מחזיק לא פחות מ-600 עמודים (+) אך למרות זאת הקריאה בו יחסית זורמת ואפשר לצלוח אותו במספר ימים ספורים. למי שיש פחות זמן להקדיש לספר המלא אך עדיין רוצה להתרשם ממה שיש לו להציע, אני ממליץ לקרוא לפחות את פרק הסיכום של הספר שנותן סקירה טובה של הטענות וההיבטים המרכזיים של סיפור הולדת החוקה האמריקאית.**

הרבה מן הטענות שהספר מקדם מוכרות יחסית בספרות העצומה שעסקה בנושא והחידוש הטמון בספר של קלרמן זה בעיקר בתיאור מקורות נוספים שהוא ככל הנראה גילה במהלך המחקר ואשר מאשרים (או מפתחים במידת-מה) את הנרטיבים ההיסטוריים הידועים. גם הפרספקטיבה שבה קלרמן נוקט ובאמצעותה הוא מפרש את אירועי הולדת החוקה האמריקאית איננה חדשה לחלוטין. במובנים רבים נקודת המבט של קלרמן דומה לזו של צ׳רלס בירד (Charles Beard), הוא ההיסטוריון הפרוגרסיבי שטען כבר בשלב מוקדם של המאה ה-20 שהחוקה האמריקאית נולדה כתוצאה של מקח וממכר בין אליטות מסוימות בחברה האמריקאית של אותה תקופה אשר ניסו בעיקר להגן על האינטרסים ״הצרים״ שלהם לקניין, למסחר מונופוליסטי ולהמשך העבדות.

קלרמן אמנם מסתייג במידה מסוימת מהבנה כה צרה (כמו זו של בירד) של המוטיבציות של הגורמים שהיו מעורבים בהליך כתיבת החוקה. אולם כמו בירד מוטיב מרכזי בספר של קלרמן הוא לחשוף, ללא הפסק ובאופן כמעט בלתי סלחני, שאבות החוקה — ה-Framers — היו רחוקים מלהיות מה שהוא מכנה demigods, כלומר סוג של אלוהים חיים בעלי תבונה אינסופית. נהפוך הוא: קלרמן מדגיש שאבות החוקה האמריקאית ומולידיה היו לא יותר מאשר אנשים פרקטיים שלא נוטים יותר מידי להתפלסף ואשר היו מעוניינים להשיג במסגרת החוקה הסדר פוליטי שישרת בצורה הכי טובה את האינטרסים שלהם או של המדינות שלהם (החידוד של האינטרסים של המדינות — מה שאלסטר מכנה, כמו שראינו בפוסט הקודם, ״אינטרסים קבוצתיים״ — חשוב מאוד לסיפור שמספר קלרמן).

אכן, כפי שקלרמן סוקר, אבות החוקה נהגו להציג את הטיעונים שלהם באופן שהם כביכול משקפים את טובת האומה ונעשים באופן חסר פניות וללא משוא פנים. אך קלרמן מראה שוב ושוב איך מי שטען במונחים של טובת הציבור ותועלתו למעשה פירש מהי הטובה בהקשר זה ואיזו תועלת תושג באופן שישרת את האג׳נדה הפוליטית שלו או את המדינה שלו (גם כאן יש תימה אלסטריאנית אצל קלרמן שעליה עמדתי בפוסט הקודם — הספר מראה שוב ושוב איך שיח אינטרסנטי הופך להיות פתאום עטוף ברטוריקה של טובת הציבור, בעיקר ברגעים של פומביות אולם גם בתוך חדרי החדרים של הדיונים בוועידה בפילדלפיה). הגיבור היחיד בעיניי קלרמן (במובן של מי שנטה לחשוב בצורה נייטראלית יחסית) הוא אולי ג׳יימס מדיסון אשר קריאה של הספר באמת מציירת אותו כאיש אשכולות בעל אחדות מחשבה מדהימה, כישרון רטורי מרשים ואנרגיה פוליטית מעוררת השראה. הלוואי עלינו עוד פוליטיקאים מדיסוניים שכאלה — אידיאל של פוליטיקאי שנראה כאילו כבר פס מן העולם (בשל כל מיני תהליכים שלא אכנס אליהם כאן).

קלרמן, במסורת הניאו-בירדיאנית שבתוכה אפשר כאמור לראות אותו פועל, גם ממחיש איך החוקה האמריקאית היא תוצאה של פשרות פוליטיות גסות בין הנציגים השונים שהגיעו לוועידה החוקתית בפילדלפיה (למשל: מבנה הסנאט והמשך העבדות), איך היא נעדרת מבנה קוהרנטי ולוגי שמתיישב עם תיאוריה סדורה לגבי מהותו של ממשל או ממשל שאבות החוקה הבינו בשעתו כ״ממשל רפובליקני״ (למשל: המתח בין מבנה הסנאט שמעניק זכויות שווות למדינות ובין הנשיאות שאמורה לשקף דווקא את האלקטורט הרחב), ואיך הקבלה של החוקה היתה כמעט כמו תאונה — מעין רצף של הצלחות שהושגו או במזל טהור או בגלל היצירתיות ומידת התחכום של מי שתמך בחוקה. כמו שקלרמן כותב, בהליך של הולדת החוקה שום דבר לא היה בלתי נמנע; מדובר בדינמיקה עדינה וקונטינגנטית ואפשר היה בקלות לדמיין תוצאה אחרת של דחיית החוקה (למשל: אם וושינגטון לא היה משתתף בוועידה או אם האופוזיציה בוועידת פילדלפיה לא היתה עוזבת את הוועידה מוקדם כדי כביכול לא לתת לה ״לגיטימציה״ וכך שוללת מעצמה מידע חשוב לגבי מה שהתרחש בוועידה ושמנע ממנה להתארגן בצורה טובה למאבק בשלב אישור החוקה).

תילי תילים של מילים נכתבו ועוד ייכתבו על המשמעויות שיש לספר של קלרמן לפרשנות החוקה האמריקאית בימינו היום ובעיקר מנקודת הראות של מי שמחזיק בתיאוריה פרשנית אוריגינליסטית (originalism), כלומר כזו שנותנת משקל (משמעותי) להבנה של החוקה במועד המקורי שבו היא התקבלה או נכתבה (יש כל כך הרבה גרסאות לתיאוריות אוריגנליסטיות שכל משפט ״מגדיר״ מחמיץ משהו בהכרח). אולם אני מודה שאותי הסוגיה של הפירוש הראוי של החוקה בימינו לא ממש מעניינת. במקום זאת מה שנראה לי יותר בעל ערך הוא לנסות לראות אם אפשר לזהות מהדיון אצל קלרמן מכניזמים לגבי הדינמיקה של קבלת החוקה וניסוחה, מכניזמים שאפשר אולי להכליל אותם ולעשות בהם שימוש להקשרים אחרים של הולדת חוקות מעבר לסיפור האמריקאי. אחרי הכל קריאה של היסטוריה יכולה להיות או לצרכים ״ארכיאולוגיים״ או לצרכי ״כרייה״ (להמחשה והצגת הרעיון, ראו כאן). בצרכים הארכיאולוגיים הכוונה היא לניסונות להבין ולפרש את העבר, לרבות את העולם האינטלקטואלי שבו התרחשו האירועים הרלוונטיים. בצרכי הכרייה הכוונה לעומת זאת היא לנסות לאתר בהיסטוריה מכניזמים, דינמיקות או מנגנונים שיכולים להיות רלוונטיים גם להווה ושאינם מצומצמים רק לגבי ההבנה של העבר — מה שיון אלסטר מכנה ניסיון לאתר בהיסטוריה ״טובין בני-יצוא״ (exportable goods).

קלרמן כמובן לא רואה בעצמו ״כורה״ שמבקש לייצא מכניזמים לימינו אנו והספר ממש לא מוגש בצורה כזו. אבל נדמה לי שבעיניים מספיק ערניות ורגישות לנושא אפשר בהחלט לזהות כמה מכניזמים רלוונטיים שתרמו אז — ויכולים לתרום גם היום — לדינמיקה מוצלחת של כתיבת חוקה. הדברים הנ״ל אמורים במיוחד בשים לב לכך שכמו שראינו בפוסט המבוא, אחד האתגרים המשמעותיים שמאפיינים הליכי כתיבת חוקה, הוא ההתמודדות עם מחסומי וטו שונים — אילוצים שאלסטר הגדיר כמצויים בשלב ה-upstream ו-downstream — ושאותם ההליך צריך או לכבד או למצוא דרך להתגבר עליהם. במקרה של החוקה האמריקאית, וגם על כך עמדתי בפוסט המבוא, על הוועידה החוקתית בפילדלפיה היו מוטלים אילוצים קשים שעיקרם היה (1) לתקן את ה-Articles of Confedereation ולא לכתוב חוקה חדשה; (2) להביא את התיקון לאישור הגופים המחוקקים של כל המדינות החברות בקונפדרציה. אבל הסיפור המעניין הוא שההליך בארה״ב הביא להתגברות על שני האילוצים הללו גם יחד: ראשית, בניגוד למנדט שניתן לוועידה בפילדלפיה, חוקה חדשה נוסחה גם נוסחה ושנית, בניגוד להוראות של ה-Articles of Confederation, החוקה קיבלה תוקף אחרי אישור של 9 מדינות (ולא 13) שהתקבל בוועידות מיוחדות שנערכו בהן (ולא בגופים המחוקקים).

מה אפשר את ההתגברות הזו? הספר של קלרמן מעלה לדיון (ומאפשר ״לכרות״) כמה מכניזמים אפשריים, כולם נראים רלוונטיים גם היום להליכי כתיבת חוקות:***

(*) שימוש בדמויות מפתח משרות לגיטימציה ואמינות. אחד המכניזמים הברורים שעולים מן הדיון אצל קלרמן הוא החשיבות שהיתה להשתתפות של ג׳ורג׳ וושינגטון בוועידה בפילדלפיה להצלחה של המהלך. לוושינגטון היה מוניטין ללא רבב באותה תקופה והיה גם ברור שהוא הולך להיות הנשיא הראשון תחת החוקה החדשה. העובדה שניתן היה להצביע כל העת על התמיכה של וושינגטון בחוקה החדשה היתה, אפוא, כלי משמעותי שאפשר לתומכי החוקה להתגבר על האילוצים שהוטלו עליהם (מה שהופך את העובדה שכפי שקלרמן מספר בכלל לא היה ברור אם וושינגטון יצטרף לדיון בוועידה, ללא פחות ממדהימה ודרמטית).

(*) פוליטיקה משברית. אין ספק שמה שהתניע את התהליך שהוביל בסופו של דבר לכתיבת החוקה היה תחושה שכמעט כולם היו שותפים לה שה-Articles of Confederation פגומים באופן רציני, בין היתר משום שהם אפשרו בעיות ״פעולה משותפת״ בין המדינות אשר לא הצליחו לגייס מיסים, למנוע פעולות מסחר מפלות, או ליישם אמנות בינלאומיות בלא מנגנון כופה שה-Articles פשוט לא כללו. אבל מה שהיה שנוי במחלוקת חריפה הוא הצורך בכתיבה של חוקה חדשה לחלוטין שתחליף את ה-Articles ובמיוחד אם החוקה החדשה הזו תביא למתן סמכויות כופות משמעותיות לשלטון מרכזי שעלול להזכיר את המונרכיה שבשמה האמריקאיים מרדו ונלחמו במלחמת העצמאות.

מה שהספר של קלרמן מראה הוא שהדרך של מי שתמך בחוקה להתגבר על המחסומים וההתנגדויות הללו היתה דרך של ניהול ״פוליטיקה משברית״ שתכליתה להמחיש למתנגדים שאי קבלת החוקה תמיט למשל אסון על האומה. אדרבה, אבות החוקה ומי שתמכו בה טענו שכל מי שמתנגד לקבלת החוקה ושמבקש למשל להקפיד עם השמירה על המסגרת של ה-Articles מתעסק למעשה בכל מיני עניינים פדנטיים, קטנוניים, לגליסטיים ושוליים שתוצאתם תהא דרמטית ומצערת ושמחמיצים את כובד העניין והרגע.

אבות החוקה גם קידמו טענות של הכל-או-לא-כלום וטענו שהאפשרויות היחידות הקיימות הן או משבר כלכלי ובטחוני או קבלת החוקה ושאין אפשרויות ביניים של תיקון ה-Articles. בשלבים מתקדמים יותר של הליכי האישור והדיונים בוועדות המיוחדות שהתכנסו במדינות הדגישו אבות החוקה — ויתר הפדרליסטים (כך כונו מי שתמך בחוקה) — גם טיעונים מסוג של ״עלות שקועה״ ולפיהם בשלב הנוכחי אין היגיון לחזור אחורה ולעשות עבודה חדשה ושונה וכי קבלת החוקה היא למעשה האמצעי ״הזול״ ביותר לפתור את הבעיות העומדות בפני האומה (גם אם באיזה שלב קודם לכן תיקון ה-Articles היתה אופציה יותר אטרקטיבית).

אף שהקו המנחה היה בניסיון ליצור תחושה של משבריות ולקשור בין פתרון המשבריות לחוקה, דינמיקה נוספת שמאפיינת פוליטיקה משברית היא גם של lowering the stakes בין היתר על מנת לנסוך בטיעונים הנטענים סוג של ״אמינות״ ולהמחיש כי הם רציונליים והגיוניים (ולא נעשו בשל היסטריה ולחץ). והספר של קלרמן מראה שחלק מאבות החוקה (והפדרליסטים) עסקו לפעמים בנסיונות של הורדת הלחצים בדיוק כפי שניתן היה לצפות, בין היתר משום שהם הדגישו שקבלת החוקה החדשה עדיין תלויה בדיון וליבון של הנושא ״בוועידות המיוחדות״ שהתכנסו לשם כך ובמדיום הציבורי באופן כללי ושקבלת החוקה היא עדיין עניין של מה שמסמכי הפדרליסט מכנים ״relfelction and choice.״ במובן זה הספר של קלרמן מצייר את מי שתמך בחוקה כפוליטיקאים מתוחכמים שידעו לנהל ולתמוך את הניסיון שלהם להביא לאישור החוקה החדשה בפוליטיקה משברית מאוזנת ולא היסטרית או חד-ממדית, לקח שנראה רלוונטי גם היום.

קשה כמובן לדעת היום האם הטענות המשבריות שהעלו תומכי החוקה הן נכונות אם לאו. אבל כמו שטענתי בפוסט הקודם, הפואנטה לגבי המשבריות והקשר בין משבריות ללידת חוקות היא שחשוב בעיקר לדעת איך השחקנים השונים משתמשים בטענה בדבר קיומו של משבר כדי לקדם את הליך כתיבת החוקה, ולא (רק) השאלה המטריאלית של קיומו של משבר בעולם ובמנותק מהעשייה ״הפוליטית״ בהקשר זה.

(*) השתלטות מהירה על האופן שבו תוכתב האג׳נדה. הסיפור שמספר קלרמן ממחיש את החשיבות של קביעת אג׳נדה להצלחה של התהליך החוקתי. בפרט, קלרמן מראה איך הקונצנזוס שהושג בוועידה בפילדלפיה לפיו יש לזנוח את המטרה המקורית של הוועידה — לתקן את ה-Articles — ולהתרכז בכתיבה של חוקה חדשה היה הרבה הודות לכך שג׳יימס מדיסון הצליח להביא לאימוץ מהיר של ה-Virginia Plan כבר בימים הראשונים של הוועידה ואשר באופן מובהק הציבה על השולחן שהמטרה של הוועידה בהחלט תהא כתיבה של חוקה חדשה, לא משנה מה היה המנדט המקורי שניתן לה. על פי הסיפור שמספר קלרמן, ההצלחה של מדיסון להביא לאימוץ של התכנית נבעה מהחוש הפוליטי החד שלו, שהוביל אותו לדחוק בחבריו למשלחת מוירג׳יניה להגיע מוקדם לפילדלפיה ולתאם מראש על הפלטפורמה שאחר כך ביססה את ה-Virginia Plan. מדיסון גם היה נכון באותו שלב לאותת שמה שהטריד באופן מיוחד מדינות ״קטנות״ (שהייצוג בגוף המחוקק יקבע על פי אוכלוסיה ולא על פי מדינה) הוא נושא שאפשר יהיה להתפשר עליו, עובדה שמיד ריצתה את המדינות הקטנות והביאה להסכמה שלהם לאימוץ התכנית של וירג׳יניה והאג׳נדה שהיא הכתיבה לפיה תיכתב חוקה חדשה שתיפטר מה-Articles. ואף שעד היום יש מי שרואים בפשרה שנערכה בהקשר זה עם המדינות הקטנות אחד ההיבטים הכי ״לא דמוקרטיים״ בחוקה, הפואנטה של המכניזם כאן הוא שהפשרה הזו שהכתיבה את האג׳נדה לוועידה אולי היתה ״משתלמת״, אפילו נחוצה, כדי ״להעביר״ את החוקה.

(*) אופטימיות ו״היד החבויה״. מכניזם נוסף שאפשר לדלות מקלרמן הוא החשיבות שיש לאופטימיזם בהליך של כתיבת חוקה. אפשר לראות את זה בצורה הכי טובה בשלב של ועידת אנאפוליס, היא הוועידה שקדמה לוועידת פילדלפיה בניסיון לפתור את הקשיים שהתעוררו כתוצאה מה-Articles of Confederation ואשר נכשלה כישלון חרוץ משום שרבות מן המדינות בכלל לא שלחו אליה נציגים. על אף הכישלון הנחרץ ראו המשתתפים בוועידת אנאפוליס (ובהם מדיסון) להוציא הצהרה שקוראת לוועידה נוספת לנסות לפתור את המשברים, היא הוועידה שהתכנסה בסופו של יום בפילדלפיה ב-1787. אולם מסיבות שקלרמן מראה היטב, בכלל לא ברור האם הקריאה הזו של משתתפי אנאפוליס לוועידה נוספת היתה באותו שלב בכלל בעלת סיכוי אמיתי; נהפוך הוא: דומה שהיא היתה במקרה הטוב קלושה ביותר. אף על פי כן, כפי שקלרמן מספר, ראו המשתתפים באנאפוליס להמשיך ולדחוף אליה עד שבסופו של יום הם הצליחו לרתום את כולם אל המהלך. מה שכל זה מציע הוא שאופטימיזם ותקווה — גם אם לא לחלוטין רציונלית מבחינת הסתברויות וצפי — עשויות להיות תכונות או ״נטיות״ חשובות לתהליך של כתיבת חוקה שנראה לא אחת קשה ובלתי אפשרי. כמו שטען אלברט הירשמן בהקשר אחר, אופטימיות בפרויקטים מורכבים היא חשובה משום שבלעדיה אנחנו ניטה להתמקד יותר מידי בהסתברות לכישלון ונעשה discounting ליכולת שלנו להיות יצירתיים ולפתור בעיות ״תוך כדי תנועה״. הירשמן קרא לדינמיקה הזו ״היד החבויה״ (the hiding hand) ומן הטעמים שעליהם רמזתי אפשר לראות במה שאירע בסיפור האמריקאי כדוגמה טובה למנגנון הזה ולאפשרות שהוא חל באופן רחב יותר על פרקי כתיבת חוקות אחרים.

אלה חלק מן המכניזמים שאפשר כאמור לדלות מתוך הספר של קלרמן ושנראים לי מעניינים במידת מה ושאולי הם בעלי כוח כללי יותר מהסיפור האמריקאי שאותו קלרמן שוטח בפירוט. הם מצביעים על מספר לקחים להמשך ובהם החשיבות של קביעת אג׳נדה מהירה, אופטימיזם והצורך לנהל פוליטיקה משברית מתוחכמת ולגייס סמלים תומכים למאבק כדי להשרות לו לגיטימציה ואמינות.

לפני סיום אני רוצה להסיר קצת את המשקפיים ״הכורות״ שלי ולחזור לפרספקטיבה יותר ארכיאולוגית ולכותרת שאיתה פתחתי את הפוסט. התימה העיקרית של קלרמן בספר שלו היא כאמור שקבלת החוקה האמריקאית היתה בבחינת הפיכה או מחטף (coup) ושאותם אינטרסים שהנחו את אבות החוקה ותומכיה לא שיקפו באמת ובתמים את מה שאפשר להגדיר בצורה אבוסולוטית כטובת הציבור. קלרמן למעשה טוען שהדרך הנכונה להבין את מה שאירע בפילדלפיה ובהליכי אישור החוקה היא כניסיון מוצלח של פוליטיקאים מסוג מסוים להשריש את העמדות הפוליטיות שבהן הם החזיקו באמצעות חוקה קשיחה (החוקה האמריקאית אפילו קשיחה במיוחד, בהינתן הסיפים הקשים לתיקון חוקה שנכתבו בסעיף 5). מהי הפוליטיקה הנגדית שאותה תומכי החוקה הביסו למעשה באמצעות ההצלחה שלהם? לפי קלרמן, מי ש״הובס״ על ידי החוקה הם גורמים יותר ״פרוגרסיביים״ או רפובליקנים יותר ״רדיקאליים״ אשר האמינו ב-say ציבורי יותר גדול של האזרחים בקביעת סדרי המדינה. על פי הסיפור של קלרמן, האבות המייסדים של החוקה האמריקאית היו אלטיסטיים אשר סלדו ממעורבות ציבורית מקיפה בענייני הציבור שבה הם ראו מסוכנת ובלתי אחראית, בין היתר נוכח גל חקיקה ״פופוליסטית״ שעברה בחלק מן המדינות לפני הכינוס של הוועידה בפילדלפיה. באימוץ חוקה ״לאומית״ וחזקה שיש לה את הפוטנציאל למנוע פופוליזם חקיקתי ולהחליש את המדינות שיש בהן נטייה ל״פופוליזם״ כאמור, הצליחו מייסדי החוקה במימוש מה שקלרמן מגדיר כ״מהפכה שמרנית״ ולמעשה אנטי-דמוקרטית, והם עשו זאת בלא פחות ממה שקלרמן מכנה כאמור במחטף.

אין לי עמדה ברורה בשאלה האם נכון לאפיין את המציאות בזמן הרלוונטי כמאבק בין כוחות פוליטיים שונים שקידמו אג׳נדות פוליטיות כה נבדלות מבחינה מהותית — האחת אג׳נדה שמרנית, אליטיסטית ואנטי-פופוליסטית והשניה אג׳נדה רפובליקנית (ואף דמוקרטית) יותר קיצונית. בנקודה זו אני מוכן לחלוטין לקבל את הפרשנות ״הארכיאולוגית״ של קלרמן לפיה האבות המייסדים השתייכו לאג׳נדה הפוליטית הראשונה שגם הצליחה במאבק הפוליטי שלה. מה שנראה לי יותר קשה ומורכב הוא לאפיין את מה שאירע בארה״ב באותה תקופה כ״מחטף״ או ״הפיכה״.

בהקשר זה נראה לי שלקלרמן יש למעשה הנחה סמויה שהוא לא מגן עליה באופן מפורש ושהיא זו שמאפשרת לו להגדיר את מה שאירע כ״מחטף״ (לאמיתו של דבר, המילה ״מחטף״ או ״הפיכה״ אינן מופיעות כמעט בספר למעט מבכותר). והנחה זו נראית לי הנחה לגבי הדרך שבה מאבקים פוליטיים מן הסוג שהתנהל בארה״ב צריכים ככלל להיות מוכרעים ולגבי הפוליטיקה של לידת חוקות באופן יותר כללי.

קלרמן מניח ככל הנראה שהדרך שבה הדברים התנהלו בארה״ב — של פוליטיקה ״מלוכלכת״ ונמוכה יחסית, שבה פוליטיקאים מגנים על האינטרסים שלהם בצורה יחסית ״אסטרטגית״ ושאינה מערבת אינפוט ציבורי משמעותי — אינה דרך מתאימה להליך של כתיבת חוקה וכי יש משהו מספיק מיוחד וחשוב ברגע הזה שמצדיק יצירה וניהול של ״פוליטיקה״ אחרת וגבוהה יותר. אך גם אם נניח לשם הדיון שבתנאים של סוף המאה ה-18 בארה״ב ניתן היה להשיג תנאים פוליטיים אחרים לניהול ההליך אשר היו מאפשרים (בין השאר) יותר דיון ציבורי מן הסוג שקריאה של קלרמן מעלה שהוא היה רוצה לראות,**** כבר ציינתי בפוסט המבוא שההנחה הזו של קלרמן — שאפשר לראות בה חלק מהבנה ״דואליסטית״ של פוליטיקה חוקתית שמיוחסת יותר מכל לברוס אקרמן — היא איננה הנחה מובנת מאליה. בין היתר, יש טעם להכיר בכך שלעיתים טוב שהליכי כתיבת חוקה והולדתה יהיו תוצאה של פוליטיקה יותר ״רגילה״ בהבדל מ״גבוהה״, למשל משום שהליכים יותר ״רגילים״ עשויים למשל להקטין סיכונים להתנפצויות של מתיחויות חברתיות (נקודה שבדרך כלל נאמרת לגבי חברות שסועות) או אפילו להכשיל את האפשרות של חברות מסוימות להשיג עתיד טוב יותר (נקודה שחלה ככל הנראה על חברות מעבריות שמצויות בהליך שינוי וסיום משטר עריץ שבה המשטר הישן עוד מחזיק בכוח). באופן יותר כללי, אני תוהה האם נכון להבין את התהליך של פוליטיקה ״גבוהה״ כתהליך שאפשר להנדס, לתכנן ולארגן מראש כמו שלכאורה הכתיבה של אקרמן (וההנחה שלדעתי היא מובלעת אצל קלרמן) מניחה והאם בכלל ״התארגנות״ מן הסוג האמור מבטיחה בהכרח את סוג ההגבהה הפוליטית הרצויה בהקשר זה (אפשר לחשוב באופן סביר על ארגון הליך של כתיבת חוקה בצורה של פוליטיקה ״גבוהה״ אבל שלא ינביע שינוי יותר חיובי מבחינת חיי האומה).

אני גם תוהה אם קלרמן לא עושה discounting משמעותי להישגים שהיו בכל זאת בארה״ב נכון לאותו זמן. אחרי הכל, למרות שאין חולק היו הרבה טקטיקות פוליטיות ותכסיסים ״מלוכלכים״ בתהליך, קשה שלא להתרשם שרמת הדיון האינטלקטואלי בנושאים הרלוונטיים שם היתה גבוהה, שגם אם הוועידה בפילדלפיה עצמה היתה במרביתה חסויה, הדיונים בשלב האישור היו פומביים, ושהמאבק הפוליטי התנהל בצורה אדברסרית ודינמית. האם נכון היה לדרוש עוד ולבקר את התהליך על שהוא לא היה מספיק ״גבוה״? האם פוליטיקה כביכול גבוהה צריכה לשעות לאיזה blueprint ברור שאותו צריך ליישם ולהבטיח? האם ההתעקשות על blueprint כזה לא יכולה היא עצמה לחנוק שינויים פוליטיים רצויים? 

אכן, ההבנה של הליכי הולדת חוקות כאירועים ייחודיים שצריכים איזה מעמד נכבד נראית מושכת (מאמר מערכת מ״הארץ״ מלפני מספר ימים מתבסס על הבנה כזו גם להקשר הישראלי, למרות שכמובן קשה לאפיין את תהליך קבלת החוקה הישראלית כתהליך של פוליטיקה ״גבוהה״ במובנים קלרמן ואקרמן מדברים עליהם). יחד עם זאת, נדמה לי שיש טעמים טובים גם להתנגד להבנה כזו גרנדיוזית של התהליך ומכל מקום, אחת הפואנטות שלי כאן, היא שקשה לשפוט את האירועים בארה״ב במאה ה-18 ככאלה שנכשלים או עוברים, נכון לאותו הזמן, את מבחן הפוליטיקה הגבוהה.^ קל לשפוט זאת בעיניים מודרניות; קשה יותר בעיניים שמכבדות את ההקשר ההיסטורי במלואו.

תהליך קבלת החוקה האמריקאית אכן מעניין ולא מובן מאליו. אבל מן הספר של קלרמן אני לוקח הלאה בעיקר מכניזמים ופרטים היסטוריים ולא מסרים יותר משמעותיים על הפיכה או מחטף. 


* אני לא מצליח להחליט אם ההצלחה המסחררת של הספר מפתיעה אותי או שלא. מצד אחד, ספר של 600 עמודים שעולה לא מעט כסף (!). מצד שני, האמריקאים לא יודעים רוויה מלקרוא עוד ועוד על דור המייסדים שלהם ויש מי שיטען שהאובססיה הזו רק התגברה מאז היבחרו של טראמפ אשר הולידה, לפחות בקרב ליברלים, אימפולס חזק של נסיונות לקדם טיעונים חוקתיים נגדו בכל אמצעי אפשרי, לרבות (איך לא) באמצעות הישענות על דור המייסדים.

** מי שממש רוצה להרחיב אני מציע להוסיף ולעיין בסימפוזיון שפורסם על הספר בבלוג האמריקאי הידוע Balkinization וכן את הביקורת הקצרה שפירסם Cass Sunstein על הספר בבלוג נוסף מומלץ בשם ה-New Rambler (שאותו עורכים, בין היתר, שני אקדמאיים שאני מאוד מעריך ואוהב – איידריאן ורמיול (Adrian Vermeule) ואריק פוזנר (Eric Posner)).

*** הספר של קלרמן ארוך מאוד אז אני מציין כאן רק כמה מהמכניזמים היותר מעניינים שאפשר למצוא בו.

**** ויש טעם להטיל בזה ספק נוכח העובדה שמדובר, אחרי הכל, במאה ה-18 ובחברה שפזורה על פני טריטוריה יחסית גדולה ועם דרכי תקשורת מוגבלות (understatement).

^ בפוסט שלאחרי הבא בסדרה — שיעסוק בשיעור ה-4 של הסמינר — אני מתכנן לשוב לעסוק בהליך כתיבת החוקה האמריקאית מהזווית של התיאוריה של ״הסמכות המכוננת״ שאותה פתחו אבות החוקה האמריקאית.

האם החוקה האמריקאית התקבלה במחטף?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s